אבני שיש קלד

איזה יחיד יש לו חשק בה יוסיף יותר ולא חיישינן לקנוניא שיעמיד הלוה א' מקרוביו או מיודעיו להוסיף בה הרבה כי שם הרשות ביד המלוה אם ירצה יקחנה בסך שהוסיף ואם לא ירצה יקח המעות מאת זה שהוסיף וחייב ליתנם לו כיון שהוסיף בהכרזה וא"כ ליכא שום קנוניא ולא יוסיף כי אם באמת כיון שצריך לשלם אם לא ירצה המלוה לקחתה, אבל בנד"ז שמכר שאינו שלו ובא בעל הקרקע להוציא קרקעו מיד הלוקח והמוכר נתחייב לשלם דמיו ללוקח מכח האחריות ודאי דלאחר השומא אין להכריז דחיישינן לקנוניא שיעמיד הלוקח א' מקרוביו או מיודעיו ויוסיפו הרבה על שומתה כי אין להם הפסד בזה כי בעל הקרקע נוטל קרקעו והלוקח נהנה בתוספת זה והוא אינו חסר ודאי חיישינן לקנוניא ואין להכריז ואפי' יקבל חרם שלא עשה קנוניא מ"מ אין לחייב ע"פ א' והוא בידו ג' שמאים ואין דבריו של א' במקום ב' וכ"ש במקום ג', ועל עיקר המתנה שנתן המוכר קודם לאשתו ודאי שהמתנה קיימת כיון שנעשית קודם המכר קרוב לשתי שנים ואין כאן שום הברחה כלל והמתנה קיימת וזכתה האשה בקרקעה ואין ללוקח אלא דמים כפי מה ששמוה השמאים הראשונים כמ"ש בפנים ואין אחריה כלום וקיים ע"כ נמ"ך וחתו' החה"ש כהה"ר יעקב ברדוגו נר"ו ונתקיי' לנו חתי' כראוי בא' מדרכי הקיום ובדקנו התורף פנים ואחור ולא נמ"ך בו יותר ולראיה ח"פ תמ"ת בעשרה ימים לשבט הנ"ל וקיים עכ"ל, וחתו' כהה"ר אברהם הרוש וכהה"ר עזריה אסבאג: וס"ל נמ"ך בתר דחתי' צ"ל שתי' לצורך פרנסת ביתו דוקא כדין נ"מ הכתובים למעלה משי' אחד עשר שבדף הסמוך ביריעה החוברת ביני שיטי נכתבו אחר הקיום שכן ראינו כ"ז בשטר המתנה כוח"ך לשון זה ששייר הנותן פירות לעצמו לצורך פרנסת ביתו דוקא כדין נ"מ וכו' ע"כ הוספנו תי' אלו בכאן שיש בהם תועלת הנותן והשו"ב וקיים ע"כ, וחתו' כהה"ר אברהם ן' הרוש וכהה"ר עזריה אסבאג הנ"ל

וע"ג טופס הפס"ד הנזכ"ה נמ"ך וז"ן דברים פשוטים הם שהמתנה הנ"ב היא קיימת וכמ"ש החכמים יש"ץ ויכול לחזור על הלוקח ואע"ג שכתבנו תחי' לזכות הלוקח שישאר הקרקע בידו לגבי הפירות לפי שהמוכר שייר לעצמו הפירות ויכול למוכרם ולא מצי הדר ביה מהפירות אע"ג שיכול לחזור בגוף הקרקע וכההיא דסי' רנ"ז ס"י אע"פ שכתב ה"ה בשם הרשב"א והביאו מר"ן הב"י בא"ה סי' צ' וז"ל שאם מכר הבעל לפירות הרשות בידו דשלו הם לגמרי, אבל במכר גוף ופירות אפילו אמר הלוקח הניחו לי ואוכל פירות אין שומעין לו שהבעל לא מכר אלא גוף ופירות ומקח א' הוא וכיון שמקחו בטל לגבי גוף ואין הפירות אלא מכח הקרקע הכל בטל ואפי' פירות אינו אוכל יע"ש כבר חילק הרב מ"ל בפי"ב מהל' זכיה ה' י"ג דהרשב"א מיירי בלוקח שרוצה לקיים לקיחת הפירות כפי שוויים ולא בכל הדמים שנתן ולפיכך אמרי' כיון שהמכר בטל לגבי הגוף בטל גם לגבי הפירות אבל ההיא דסי' רנ"ז מיירי בלוקח הרוצה לקיים המקח בפירות בכל הדמים שנתן יע"ש, ובנד"ז היה הלוקח צווח שרוצה לקיים המקח בפירות בכל הדמים שנתן זה כתבנו קודם שנודע לנו שהמוכר שייר הפירו' כדין נ"מ, אבל השתא שנודע שהמוכר שייר הפירות כדין נ"מ א"כ פשוט הוא שהכל בטל שהרי אין הבעל יכול למכור פירות משום ריוח ביתא, ולענין השומא הנז' נמי עם היות שכתבנו תחילה שהשומא הא' בטלה, זה היה לפי מה שהביא הלוקח בידו שהכל הם מרננים על השומא ואומרים שהשמאים הא' טעו ואע"ג שקבלו אותם עליהם חוזר הדין וראייתינו מההיא דכתב הש"ך סי' כ"ה סק"ט אות ב' דאם טעה הדיין בדבר שהוא פשוט לכל דינו כטועה בדבר משנה ואפי' אם קבלו אותו בעלי הדין אין מעשיו כלום אחר שהטעות הוא בדבר הידוע לכל, וכמו שהאריך והרחיב הביאור בכלל העולה בסי' זה ס"א יע"ש: אבל ודאי אם נתברר שלא היו העם מרננים עליהם פשוט הוא שלדבריהם שומעים דמי יאמר שהא' טעו דלמא האחרונים הם שטעו וכההיא דסי' ק"ג ועם היות שלא היתה הכרזה בנד"ז אפ"ה לא בעי הכרזה בנד"ז יען שאין המוכר חייב להחזיר כ"א השבח שהשביח הקרקע לפי שומת הבקיאים וא"צ ליתן לו כפי מה שיבוא שום אדם ויעלה אותה וכמ"ש החכם הפוסק וטעמו ונימוקו עמו, ובר מן דין כבר נפסק הדין בבי דינא רבא הרב יעב"ץ ז"ל ובית דינו דהאידנא לא נפקא לן מדי בהכרזה ואינה מועלת אלא לגבי כרוז דוקא, ולראית האמת ח"פ פאס יע"א בשבט שנת תקס"ח לפ"ק וקיים וחתו' החכמים הש' הדו"מ כהה"ר יהודה אבן עטר וכהה"ר יהושע סירירו וכהה"ר חיים סירירו וכהה"ר שמואל אבן זמרא יש"ץ והכרנו חתי' כדחזי ולראיה חת"פ בשבט הנז' וקיים

יוסף אשרקי סי"ט

חיים אברהם הצרפתי ס"ט

ובנייר אחר נמ"ך וז"ן נדרשנו אנחנו הח"פ לחוות דעתינו בפס"ד הנ"ב וראינו שהדין דין אמת כדברי החכמים עליונים למעלה שהמתנה שנתן כהרד"ע הנ"ב לאשתו קיימת וטעמם ונימוקם עמם שלא היה בה חשש הברחה כלל לפי שסמוך לקנייתו למקום ההוא נתנו מיד לאשתו: ונתן טעם לדבריו מפני שמכר לה מנכסי נדונייתה כדי להשלים דמי המקח לכך נתנו לה במתנה בעצת זקנתה ובאותו זמן לא היה בדעתו ולא בדעת שום א' לעלות לא"י ואח"כ כמו שתי שנים ועוד אחר עבור זמן המגפה לתפ"ץ נצנצה רוח בבני אדם הרבה למכור נכסיהם ולעלות לא"י וגם הוא מכללם נצנצה בו רוח טהרה והכריח את אשתו לעלות עמו ונשארה המתנה הנז' אצל זקנתה לענין שאם לא איתדר להו שתחזור על קרקעה בכח המתנה הנז' וא"כ לו יהי שראתה אותו מוכר ושתקה לא אבדה זכותה שהרי היתה סומכת על המתנה שתחת ידה וכל עוד שלא קנו מידה לא אבדה זכותה ומה שלא ערערה על המכר בשעת המכר הוא מפני שלא היה בדעתה לחזור ולכן הדבר פשוט שהמתנה הנז' קיימת והמכר ההוא בטל גם לגבי הפירות שהרי כתוב בלשון המתנה ששייר הפירות לעצמו לפרנסת ביתו דוקא כדין נ"מ ר"ל ששיירם לריוח ביתא כדין נ"מ, ומבואר בא"ה ובח"מ ובב"ש סי' צ' דכיון שהמכר בטל לגבי הגוף בטל גם לגבי הפירות ואפילו הוא עצמו יכול לערער ואין עליו כ"א לפרוע האחריות עפ"י השומא הראשונה שנעשית בהסכמת שני הכתות ובהסכמת בדי"ץ שזה בירר לו ב' וזה בירר לו ב' והם הוסיפו עוד ב' אחרים עמהם ונכנסו לשום החצר הנ"ב והוציאו כל אדם לחוץ ונשאו ונתנו בדבר היטב עד שעשו השומא הנ"ב וכתבו וחתמו עליה והיא עיקר. אבל השומא האחרת שעשה אח"ך הר"י מונסונייגו והעלו בדמיה אין בה ממש, שאפי' אם הם היו בקיאים יותר מהראשונים מ"מ לאו כל כמינייהו כמבואר בב"י לדעת הרמב"ם והטור וכ"כ הב"ח ז"ל ע"ע, כ"ש בנד"ז אין אנו צריכים לכ"ז דמי יוכל לברר שהאחרונים בקיאי טפי דאדרבא הראשונים הם מצויים ורגילים בשומא והאחרונים רובם אינם מצויים. ומה גם שהדבר פשוט שהנאת המקום ההוא לפי מה שהוא הלואי ישכירוהו ללימוד תשב"ר או לאוצר בסך כ"ם ה"ם בכ"ח ע"צ המרבה, ואם לעשותו בה"ך לבית התפלה זה דבר דלא אפשר שכבר יש לנו הסכמה בחרם חמור ע"ד שלש ארצות שלא יוכל שום אדם לעשות בהכ"ן וחתו' עליה בדי"ץ וכל הת"ח וכל יחידי הקהל וגם יש חרם שלא להתירה, א"כ איפה מי הוא שיוכל ליתן בה יותר מהסך הנז"ב ואם יש איזה יחיד שנותן יותר ומעלה בדמיה יותר משיווייה בטל במיעוטו ובטלה דעתו אצל כל אדם, גם לענין ההכרזה הדבר פשוט וברור דלא שייך כאן הכרזה שהרי אין [