אבני שיש קכח

ששה רייאליס לככר ועל זה כתבו חכמי מראק'ס י"ץ בב"ד של חמש שהדין עם המלוים ליפרע במעות ולא לקבל הפרעון בסחורה הנז' שהוזלה מטעם דלא היתה הסחורה הנז' ברשות הלוה בזמן שנתחייב לו וקי"ל בסי' ר"ט ס"ה דמוכר דבר שאינו ברשותו יכול לחזור וכתבו שעם היות שבנד"ז הגם שהלוה אינו יכול לחזור בו אם נתייקר מחמת שכתוב בשטר וחיי"ע חו"ג לפרוע וכו' וקי"ל בסי' ס' ס"ו דבלשון חיוב חייב מ"מ המלוה במה נתחייב לקחתם הן הוזלו וכו' ודבריהם אמת ודינם דין אמת אלא שאנכי הרואה דאין כאן מקח כל עיקר ושניהם יכולים לחזור המוכר אם נתייקר והקונה אם הוזל, שהרי מאי דכתב בשטר הנז' וחיי"ע חו"ג לפרוע ולתת לא קאי על חיוב הפרעון בסחורה הנז' אלא על עיקר החוב שנתחייב הלוה לתו"ל להם סך שש מאות רייאליס והיא מלתא דצריכה לגופה לחייבו בפרעון הסך הנז' כי לא פורש מהיכא נתחייב בהסך הנז' אי בהלואה הי"ל לפרש הסופר לפרוע לפ' סך כו"ך הלואת חן ואם מחמת שמכר לו איזה סחורה היה צריך לפרש מחמת שמכר לו כו"ך, אבל בסתם כנ"ד אם לא היה כותב לשון חיוב רק והודה בהו"ג בכח הקנין וחו"ה לפרוע ולתת סך כו"ך הוה אמינא דמצי הלוה טעין שלא היו בידו המעות שנתחייב לתת ומה גם שהם מטבע ואינו נקנה בחליפין ודיינינן ליה כפסק מר"ן שם בסוף סעיף ו' מסי' ס' וז"ל ראובן שהוציא שטר בקנין על שמעון וכתוב בו מחמת שנתתי לו ק' זהובים ושעבדתי כל נכסי לגבותם מהם [אבל לא שעבד עצמו להתחייב] וטען שמעון שבשעה שכתבו על עצמו לא היה בידו וכו' ואם הם מטבע אינו נקנה בחליפין יע"ש, ועדיף נ"ד שכתוב בו לתת מנדון מר"ן שכתוב בו נתתי דבנתתי איכא פלוגתא דרבוותא דסברי דכל האומר נתתי לפ' כו"ך אין מדקדקין כיצד נתן מאחר שהודה אבל בנ"ד שכתוב לתת כ"ע מודו דמצי הדר ביה וכמ"ש באה"ג משם ב"ח אם מר אני נותן לא קנה יע"ש לכך הוצרך הסופר למיכתב לשון חיוב וחיי"ע חו"ג דהשתא נשתעבד גופו להתחייב וכמו שהגיה מור"ם שם תוך דברי מר"ן דמשמע דוקא בלא שעבד עצמו הא שעבד עצמו להתחייב חייב ועיין הרא"ש ריש פ' אע"פ ושם בתוס' ועיין סמ"ע סקי"ח. ואחר שלשון זה של חיוב אצטריך לגופיה לחייבו מהיכא תיתי לומר שלקיים המקח של הסחורה נכתב החיוב דא"כ הי"ל לכתוב החיוב גם גבי פרעון הסחורה ולומר וחיי"ע לפרוע סחורה פ' ואפי' אם פי' החיוב גבי פרעון הסחורה יועיל לשעבד גוף הלוה לפרוע הסחורה אפי' הוקרה ולא לשעבד גוף המלוה לקבל הסחורה אם הוזלה וכמ"ש החכמים דהמחייב עצמו הוא דאינו יכול לחזור ולא המלוה שלא נתחייב

והנה הובא לידי פסק שסידר החולק על החכמים הנז' ולא נודע שם מחברו ועמדתי על דבריו ואין בהם שום ראיה לסתור דברי החכמים הנז' חדא דכל חיליה מלשון חיוב שכתוב בשטר הנז' שהוא לקיים המכר וכבר כתבתי דלא קאי על מכר הסחורה כלל והוסיף לומר דכל שנתחייב המוכר נתחייב הלוקח ונראה דלמד מדין קנין חליפין שכתב מר"ן בסי' קצ"ה ס"א כיון שקבל המקנה קנין חליפין אע"פ שלא החזיק הקונה ולא נתן הכסף ולא משך ואין א' מהם יכול לחזור ורוצה לדמות כל הקניינים אהדדי ולא היא דהתם מדין חליפין נגעו בה מכיון שתפס זה החפץ שמקנין בו נתחייב זה בחליפיו כדאי' בסי' ר"ג ס"ג גבי חליפין יע"ש אבל גבי חיוב שהוא שעבוד הגוף אם נשתעבד גוף המוכר במה נשתעבד גוף הלוקח והוא דבר פשוט והביא ראיה לדעתו מההיא דסי' ר"ח במקח שנעשה באיסור כגון שהוסיף בשווי המקח בשביל המתנת מעות או שפסק קודם שיצא השער ולא היה לו למוכר ונתקיים בקנין או בא' מדרכי ההקנאות המקח קיים ויתן כשער של היתר ואין א' מהם יכול לבטל המקח ע"כ וכתב על דין זה החכם הפוסק וז"ל והיינו מוכר דבר שאינו ברשותו כיון דאין לו למוכר והיכי משכחת שיתקיים המקח בקנין אם לא שהקנה לו בלשון חיוב כההיא דסי' ס' וקאמר שהמקח קיים ואין שום א' מהם יכול לבטל המקח ואפי' הלוקח עכ"ל ואין לדברים הללו שום קיום שהרי סיים מרן וכתב ומיהו הלוקח יכול לחזור שלא ליתן כשער היוקר ומ"ש ברישא ואין שום א' מהם יכול לחזור כבר כתב הסמ"ע דארישא קאי שהוסיף בשווי המקח וכו' אבל בפוסק קודם שיצא השער יכול לחזור בו הלוקח שהרי עיקר דין זה להשמיענו דאינו יכול לבטל המקח בשביל שנעשה באיסור והם דברי הרא"ש שהביא הטור וכתב מר"ן ב"י מה שכתב הרא"ש ואינו יכול לבטל המקח בשביל שנעשה באיסור לא קאי אלא אמוכר שהוא רוצה לבטל המקח ושלא לתת יותר ובא לבטלו לגמרי מטעם שנעשה באיסור ועליה קאמר דאין יכול לבטלו ועל כרחך יתן כשער של היתר אבל הלוקח אם ירצה לחזור בו כיון שאינו נוטל כמו שהתנה והוא פסקיה דמר"ן כאן שהלוקח יכול לחזור אף שנעשה בקנין דאמרי' קנין בטעות הוא משום שאינו נוטל כמו שהתנה משא"כ במוכר כיון שנתקיים המקח בקנין או בא' מדרכי ההקנאות לא מצי הדר לבטל המקח ובשאין קנין אלא מעות לבד לא קנה ואין לזה על זה כלום ואפי' מי שפרע א"צ כיון שנעשה מעשה באיסור כדאי' בהגה' סי' ר"ט ס"ו ועי' סמ"ע כאן ס"ק ה', ומ"ש הח' הפוסק מדנפשיה דקנין שכתב מר"ן היינו שהקנהו בלשון חיוב מכח דמקשי היכי משכחת שיתקיים בקנין והוא מוכר דבר שאינו ברשותו ואין כאן קושייא דדבר הנמכר בשוק הוי כאלו הוא ברשותו וסגי ליה בקנין לחוד וכמו שכתב בהדייא מרן הקדוש עצמו בכסף משנה על דברי הרמב"ם פ' כ"ב מהל' מכירה הלכה ג' שכתב אבל הפוסק על שער שבשוק ולא היה אותו המין שפסק עליו ברשות מוכר חייב לקנות וליתן ללוקח מה שפסק ואם חזר מקבל מי שפרע וכתב הכ"מ וא"ת והא כיון שאינו ברשותו לא קני שכך כתב רבינו בסמוך שאין אדם מקני דבר שאינו ברשותו וי"ל דכיון שזה דבר הנמכר בשוק הו"ל כאלו ברשותו וזהו שכתב הפוסק על שער שבשוק דמשמע שהוא דבר הנמכר בשוק בכל שעה ומר"ן פסק לדין זה בסי' ר"ט ס"ו סמוך ונראה לדין מוכר דבר שאינו ברשותו לומר דדין זה דפוסק על שער שבשוק חשיב ישנו ברשותו מאחר שנמכר בשוק וכ"כ הסמ"ע בס"ק כ"ג יע"ש ומה שנסתייע מדברי הפרישה שהביא סיוע לדבריו דבעינן לישנא דחיובא עם הקנין התם מיירי בדבר שאינו נמכר בשוק או שאינו מצוי בשוק וכדמשמע מלשון הסמ"ע הנז' וראיתי שהרגיש הוא שסוף דברי מר"ן סתירה לדבריו ויעש בריחים ורקועי פחים ויפקדם בטלאים וממאי דכתיבנא יראה הרואה דאין להם העמדה ולבסוף הוסיף ענין אחר לחזק המקח מה שלא נזכר בשטר ודן בזה דין חליפין שהחליפו סחורה בסחורה שזה משך סחורת המשי ליתן להם סחורת אלעל"ך וזה דבר שאין לו שחר דלו יהיה שיודו שלקח מהם המשי מ"מ כיון שנעשה דמים וזקף עליו הדמים כבר נגמר מקח המשי ואין כאן חליפין אלא מקח וממכר ועייל ונפיק אזוזי דלא קנה וכתב מור"ם דאם זקף עליו הנשאר במלוה אע"פ שיוציא ונכנס אחר הדמים קנה וכתב הסמ"ע דהמקח כבר נגמר ונתקיים והרי הוא כאלו הלוהו מעות לשלם לזמן פ' ואינו משלם לו יע"ש

קנצי למלין שחייב הלוה לפרוע להמלוים הנז' מעות בעין ולא סחורה דאין כאן שום קנין לאותה סחורה כדכתיבנא ועם היות שכתוב בשטר בקש"מ בדל"ב ובחומר השבועה אין שבועה זו כלום דנימא יתקיים המקח מחמת השבועה שהרי מבואר בפוסקים שלא באה שבועה זו אלא לקיים הקנין וכיון דקנין אין כאן שבועה אין כאן ומהאי טעמא כותבים אנחנו בקש"מ בדל"ב ושח"ך כ"א למש"י לומר שאין השבועה תלויה בקנין אלא כל א' נדרש לעצמו הקנין למ"ש והשבועה באנפי נפשה למה שתועיל ובנ"ד אף אם היתה