אבני שיש יב

חדו ן' לחסן וסי' רחו ולחאז כולם בדוואר א' אלא שנקרא ע"ש הגדול סי' רחו ולחאז, ועדות זו מוציאה אותנו אף ידי סברא קמייתא דבעינן תלת שמו ושם אביו ושם עירו דהא איכא טפי מתלת, ובעדות השמינית הגם שלא הזכיר שמותם רק שקרא להם לזה אמזוט ע"ש מומו ולזה קראסלי ע"ש מלאכתו העד שהעיד יודע נאמנה שעל יצחק הנז' מדברים שקורין לו כך וידוע אצלם בשם זה

וגדולה מזו כתב מר"ן הב"י בסי' י"א בשם תשו' הר"ן דכל שמעיד בדבר ברור שאי אפשר לספק באחר משיאין את אשתו אעפ"י שלא הזכיר שמו, וכן כ' מהרשד"ם בתשו' סי' פ' ושם הסביר הענין שהרי מה שצריך להזכיר שמו ושם אביו או שמו ושם עירו או שלשתם יחד פשיטא דלאו מלתא בלא טעמא היא דנימא דבר זה הוא חק וגזירת מלך הבו דלא להוסיף עלה, אלא טעמא רבה איכא והוא כי היכי דנדע על איזה איש מדבר עד שאפי' לא הזכיר שם המת כלל אלא שנתן בו סימנים מובהקים די בהכי ומשיאין את אשתו, וא"כ נראה שאין הכוונה רק שנכיר על איזה מדבר יע"ש' ונמשך אחריו הרב דרכי נעם בשאלה כ"ט וכמה מהאחרונים

העולה ממאי דכתי' דאשת יצחק הנז' הותרה מכבלי עגונה וממילא הותרה גם אשת דוד הנז' שהיה עמו בחברתו, שהרי כמה כתי עדים שיודעים נאמנה שיצחק ודוד יצאו בחברה אחת מכפר גיגו בשותפות להסתחר באהלי פלשתים בהאלקראס'ל ואגרו'ס עם הגוי לכליפאווי ומסתמא אמרינן שהאיש שנהרג עם יצחק הנז' הוא דוד הנז' שיצא עמו בחברתו אף שלא הזכירוהו בשמו וכינויו, כההיא דפסק הרמב"ם בפי"ג מהל' גירושין ה' כ"ה וז"ל יצא גוי וישראל מעמנו למקום אחר ובא הגוי מסיח לפי תומו ואמר איש פ' שיצא עמי מכאן מת משיאין את אשתו וכו' ופסקו מר"ן בסי' י"ז סי"ז, והוסיף לנו מר"ן הק' לקח טוב בתשובותיו תשובה י"א דלאו דוקא יהודי שיצא עמי מת אלא אפי' בא גוי אחד ואמר יהודי שיצא עם פ' מת משיאין את אשתו דמ"ל שיאמר הגוי יהודי שיצא עמי מת מ"ל שיאמר יהודי שיצא עם פ' מת יע"ש והכא ליכא לספוקי שמא בצאתם מן המקום שיצאו משם נפרדו איש מעל אחיו ונתלוה אחר עם יצחק הנז' ונהרג עמו וכמו דדייקי רבוותא מהאי לישנא דהרמב"ם דדוקא נקט איש שיצא עמי מכאן מת דבאומר מכאן הוא דמשיאין את אשתו אבל כשלא אמר מכאן אלא איש שיצא עמי מת אמרי' שמא אותו יהודי שיצא עמו מכאן הלך לדרכו ונתלוה עמו אדם אחר ומת, דבנ"ד ליכא למימר הכי שהרי מבואר בעדות א' וב' שגם בהגיעם למקום שהלכו לשם ראו אותם העדים שעדיין אגודים זה בזה עד שהגיעו לדוואר איית מסעוד ועלי שיש אדון ליצחק הנז' סי' חדו ן' לחסן ומבואר בעדות הה' שהוא הבוגד שהרגם וא"כ א"א לספוקי באחר, ומה גם שהרא"ש בכלל נ"א סי' ב' כתב בהדיא שאפילו לא יצא עמו רק נתלוה עמו בדרך והיו עד או עדים יודעים שאותו יהודי נתלוה עם גוי ובא גוי זה ואמר חבל על יהודי שנתלוה עמי בדרך שמת משיאין את אשתו ולא חיישינן לחקור כי שמא אותו היהודי הלך לדרכו ושוב נתלוה עמו אחר ועליה קאמר שמת, אלא אמרי' אותו הוא שראינוהו אע"פ שהגוי לא ראה לאלו שראוהו

וכיון שדברי הרא"ש באו מפורשים אין לדייק מד' הרמב"ם היפך דעת' הרא"ש כל שלא פי' בהדיא, ומה גם שמר"ן הק' בתשו' י"א הנז"ל לא חש להכי כמבואר שם, אלא שבנ"ד אפי' הנך רבוותא דדייקי כן מדברי הרמב"ם יודו דליכא שום חשש בנ"ד וכדכתיבנא, וכ"ש שנזכר שם דוד בעדות השמינית ונזכר שם עירו בעדות הז' דקאמר ב' יהוד צפרו וכבר כתבנו דבשמו ושם עירו סגי

ובר מן דין באותה שנה שנהרגו הנעלבים הנז' חפשנו בעיר הזאת צפרו יע"א ולא נפקד ממנו איש זולת הב' אנשים הנז' וא"כ אפי' לא הזכיר אלא שם עירו סגי כדכתב מר"ן בסעי' י"ט משמיה דהרמב"ם יע"ש, סוף דבר דעתי מסכמת להתיר העגונות הנז' שתיהן אם יסכימו בעלי ההוראה, וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות החותם בצפרו יע"א במרחשון משנת הוא ההולך קדמת אשור לפ"ק

ע"ה שאול ישועה בכמוה"ר יצחק אביטבול זלה"ה

דעתי נוטה ומסכמת לכל מה שכתב החה"ש הדו"מ כהה"ר שאול ישועה נר"ו אחת לאחת למצוא חשבון כי כל דבריו אמת וצדק כנים ואמתיים אין בהם נפתל ועקש, ומעתה הרי הנשים הנ"ב מותרים מכבלי עיגונם ורשאים למהך להתנסבא לכל גבר דתצביין ולית מאן דימחא בידייהו ולאפס הפנאי קצרתי במקום שאמרו להאריך בתוספת ראיות בשריותא דהני נשי. ולראית האמת ח"פ פאס יע"א מש' כי הצלת נפשי לפ"ק וקיים

אליהו הצרפתי

ידידיה משה בה"ר מנחם נ"ע מונסונייגו ס"ט

סימן ה'

מה שכתבתי בענין המתנה שנתן כמוהר"ר יקותיאל ברדוגו לבניו שמאשתו שניה והיה שטר המתנה באוצרותיו וכאשר היה נוטה למות אמר להוציא השטר מתנה ולקורעה ושהיה אנוס באותה מתנה מאשתו, וזה מה שכתבתי

נדרשתי לחוות דעתי בענין מתנה זו ואחזה אנכי אשית לבי דאע"ג דלדון משפט זה לאשורו צריך לעמוד על השטר מתנה להתבונן בו ולדקדק בלשונו להוציא הדין לאמיתו, מ"מ חזינא הכא מלתא דעקרא למתנה זו מעיקרה אפי' תהיה בכל חוזק כראי מוצק מחמת היות השטר מתנה כמוס תח"י הנותן ולא הגיע ליד המקבל מתנה או ליד אחר בשבילם דאז יש לנו לומר כתבה ונמלך עליה ואפי' בהיכא דאית בה קנין לא מהני אלא בהיכא שלא נמלך עליה ונתנה ליד המקבל אחר עידן ועידנין דאמרינן שיזכה המקבל למפרע משעת קנין, וראיה לדבר מדפריך תלמודא מציעא די"ג אהא דתנן כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו וניחוש שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למיטרף מלקוחות שלא כדין ומשני רב אשי בשטרי אקנייתא דהא שעביד נפשיה ואביי מוקי לה אפי' בשטרי דלאו אקנייתא משום דעדיו בחיתו' זכין לו ופריך מדתנן מצא גטי נשים דייתיקי ומתנה הרי זה לא יחזיר שמא כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנן וכי נמלך מאי הוי הא אמרת עדיו בחיתומיו זכין לו, ומשני ה"מ היכא דקא מטו לידיה אבל היכא דלא מטו לידיה לא אמרינן יע"ש, וכתב שם רבי' בצלאל בשיטה מקו' והנמק"י אשר סביבות הרי"ף שם כתב שדעת הרי"ף בתשו' ודעת ר"ח אפילו בשטרי אקנייתא לא משתעבד עד דמטא שטרא לידיה ושמו הקנאה לדידן כעדיו בחיתו' לאביי דמוקי לה בגמ' בדמטי שטרא לידיה ואף לשטרי אקנייתא לדידן כן, וטעמא מדתנן בפ' י"נ נמצאת דייתיקי סגורה לו על יריכו לא עשה ולא כלום ומי לא עסקינן אפי' כתב בה קנין, וסיים בה הנ"י וכתב שכן ד' הרמב"ם דההיא אפי' בקנין הוא שכ"כ פ"ט מה' זכיה ומתנה יע"ש. וז"ל הר"ן בתשו' סי' ל"ה עוד בא בכתבך שנמצא ש' מתנה שעשה לבנו הנז' מהבתים שהיו לו ולא נתברר לי מתוך דבריך אם קטן זה זכה במתנה זו כלומר שזכו אחרים בשבילו או היה בשטר מתנות שלפעמים האב כותב לבנו ומעכבן בידו וא"כ הוא נ"ל שאע"י שיש בה קנין לא זכה בה קטן זה שאף עפ"י שאין דעתי מכרעת יש לי ראיות ברורות לדברי הראשונים