אבני שיש קיג

בו באופן דמכאן יש ראיה דפסיקת חיות היינו על הריוח העתיד לבא לידם וכמאן דמטא לידייהו דמי כמ"ש, ומה גם שזה הריוח אינו נמשך אלא מצד ממונם שהם מטילין מלאי למלאכה הנז' וטורחים ויגעים בגופן וממונם וממילא נמשך להם הריוח והו"ל ממונם הוא וא"כ מסברא לחוד השכל מחייב דהבא לירד לאומנותם בקניית המלאכה הנז' הוי גזלן משום פסיקת חיות ואין אנו צריכין להביא ראיות ברורות מש"ס ופוסקים דהדבר ברור מכח סברא דזה הריוח הבא להם הוא נמשך מכח ממונם וטורחם ועמלם שהרי מלאכת החייטים אינה צריכה ממון ולא הטלת מלאי ואפ"ה אמרינן בה פסיקת חיות וכ"ש הכא דאיכא: תרתי ממונם ויגיעם וטורחם ועמלם דודאי הריוח הנמשך להם מהמלאכה הנז' הוי ממונם וכמאן דמטא לידייהו דמי ואמרינן ביה פסיקת חיות אב"א סברא אב"א גמרא וגדולה מזו בנד"ז אחר שבא להם הריוח הם נותנים אותו לקונה המוסיף עליהם בכח השררה ונמצא דהאי רווחא הוי מטי לידייהו ממש ואינו נכנס בסוג דימוי כמאן דמטא לידייהו אלא מטא לידייהו ממש וא"כ הוי ק"ו בן בנו של ק"ו דאמרי' ביה פסיקת חיות שהרי אחר דמטא לידייהו הריוח הם נותנים אותו לקונה המוסיף שלא מדעתם ורצונם

האמנם ראו ראינו מ"ש מר"ן בחומ"ש סי' רע"ג סי"ג דבמידי דהפקר לא אמרינן דמשעת פריסת המצוד' זכה בדגים כ"א עד שיכנסו לתוך כליו, וז"ל הלוקח דגים מתוך מצודתו של חבירו כשהיא בתוך הים ה"ז אסור מדברי סופרים ואם היתה המצודה כלי ולקח מתוך המצודה ה"ז גזלן עכ"ל, וכ"כ מר"ן ג"כ בסי' ש"ע ס"ד וז"ל הפורס מצודה שאין לה בית קיבול וצד חיה או דג ובא אחר ונטלה ה"ז גזלן מדבריהם וכן ג"כ חילק הרמב"ם בפ"א מהל' זכיה ומתנה הל' ג' יעו"ש ועל מ"ש הרמב"ם שאם היה בתוך כליו ובא אחר ונטלו ה"ז גזלן כתב הראב"ד ז"ל וז"ל אמר אברהם להוציאו בדיינין וכתב ע"ז המ"מ וכן דעת ההלכות ומוסכם וכ' המגדל עוז וז"ל הואיל וכתב תחילה מדבריהם ולבסוף כתב ה"ז גזלן סתם פשיטא דלהוציאו בדיינים קאמר וכו' ע"כ, ומשנה שלימה היא במס' גיטין בפ' הניזקין וז"ל מצודת חיות ועופות ודגים יש בהם גזל מפני דרכי שלום רבי יוסי אומר גזל גמור ובגמ' באוזלי ואוהרי כ"ע לא פליגי כי פליגי בלחי וקוקרי ופרש"י ז"ל אוזלי רשתות של חוטים שיש להם תוך אוהרי רשתות של גמי כ"ע לא פליגי דכיון שיש להם תוך קונה לו כליו והוי גזל גמור, לחי חכה קוקרי שאר מצודות ומכשולים שנותנים חוט ארוך על שפת הנהר וסודרים בו מחטין על פני כולו עכ"ל: הרי מבואר בהדיא דבמידי דהפקר לא אמרינן דזכה משעת פריסת המצודה אלא בעינן עד שיגיע לידו כמ"ש עד שיהיו תוך כליו וכ"כ הרמב"ם בפ' הנז' ופסקה מר"ן בסי' רע"ג סי"ב וז"ל המדברות והימים והנהרות והנחלים כל שבהם הפקר וכל הקודם בהם זכה וכו' וא"כ ברור דבנ"ד לא קשיא אההיא דסי' קנ"ו דהתם בממון שיש לו בעלים איירי ולהכי אמרינן דאית ביה פסיקת חיות אבל הכא איירי במידי דהפקר שאין לו בעלים כמו שדקדק הרמב"ם בלשונו הצח דכ' הואיל ואין לו בעלים, אלא אי קשיא הא קשיא ההיא דפ' לא יחפור אהא דפ' הניזקין דהתם אמרינן אההיא דמרחיקין מצודת הדגים אע"ג דלא מטא לידיה כמאן דמטא לידיה דמי כמו שפרש"י לשם דמשעת פריסת המצודה זכה ואין אחר יכול לזכות בו אפי' במידי דהפקר והכא בפ' הניזקין אמרי' במידי דהפקר דלא זכה עד דמטא לידיה דהיינו שיגיע לתוך כליו אבל חפשנו ומצאנו בפ' הניזקין ד"ס ע"ב שכתבו התוס' וז"ל מצודת חיות ועופות וכו' ולא דמי למרחיקין מצודת הדג דפ' לא יחפור דהתם אומנותו בכך מן הדין הוא שירחיק משם דא"ל קא פסקת לחיותי אבל הכא דאין אומנותו בכך לא הוי גזל אלא מפני דרכי שלום עכ"ל, הרי מבואר ממה שחילקו התוס' דהתם אומנתו בכך והכא אין אומנותו בכך ממילא איתרצא לה קושייתינו ורווחא שמעתתא דההיא דמרחיקין דאמרי' כמאן דמטא לידיה דמי משעת פריסת המצודה מדי דאומנותו בכך משום דכשפירש המצודה הכיר חור הדג ובטוח הוא שילכדנו לכך הו"ל כמאן דמטא לידיה ונמצא חבירו מזיקו כמו שפירש"י לשם אבל ההיא דפרק הניזקין מאחר שאין אומנותו בכך לא חשבינן ליה מטא לידיה עד שיכנסו הדגים לתוך כליו וא"כ קם דינא אפי' באומנות מדי דהפקר חשבינן לריוח העתיד לבא כאלו מטא לידיה ואמרי' ליה פסיק חיות והשתא נתבררו ונתלבנו הדברים כשמלה דבאומנות כה"ג אין לשום נברא בעולם לקנותה בתוס' דמים על החוק הקצוב בידם או בלי תוספת מהשררה הן יחיד או רבים מבני החברה הנז' קצתם על קצתם בינם לבין עצמן לא הם ולא זולתם מבני העיר היכא דמונען מהריוח וכ"ש איש נכרי מעיר אחרת ואצ"ל אם בא יבוא שום אד"א מבני אדם להוסיף עליהם במלאכה ע"פ השררה מחמת הרגל לשונו לומר שהיא בידם בזול ותשאר בידם בתוספת ההיא דכל העושה אחת מהנה נק' גזלן משום דפסיק חיותיה וחייב לשלם דיוצאה בדיינים ונקרא מזיק כמ"ש רש"י ונמצא חבירו מזיקו ונק' מוסר שהרי מוסר ממון חבירו ביד אנס כמ"ש מר"ן בסי' שפ"ח ס"ב וז"ל המוסר ממון ביד אנס בין אנס גוי בין ישראל חייב לשלם מהיפה שבנכסיו כל מה שלקח האנס אע"פ וכו' אלא הרגיל בלבד ואם מת גובה מיורשיו כשאר כל המזיקין עכ"ל, וכ"ש אם האנס עצמו הוא שנטל הממון כנד"ז דחייב לשלם מהיפה שבנכסיו ואם מת גובה מיורשיו כשאר מזיק. מבואר דמלבד דהוא חייב לשלם כשהוא בעולם אלא אפי' אם מת והוא לא פרע גובה מיורשיו כשאר כל המזיקין ולא עוד אלא שיכולין למוסרו לשררה אם לא רצה לשלם כמ"ש הש"ך עמ"ש מר"ן סי"ב ז"ל אבל מפני צער יחיד אסור למוסרו כתב וז"ל ודוקא צער יחיד אבל המוסר ליחיד דינו כמוסר לצבור ומותר למוסרו, ואם יאמר האומר דזה אמת אבל צריך שיתברר בעדים שמסרו הא ליתא דאפי' באומדנא דמוכח וגילוי מלתא בעלמא סגי לחייב המוסר בתשלומין וא"צ עדות ברורה לחייב המוסר דכן כתב בס' מאמר קדישין סקמ"ח עמ"ש מור"ם בסי"ד ואין צריכין לכוין העדות כ"כ כתב וז"ל כתב הב"ח ומכ"ש גבי ממון באומדנא דמוכח הוי מסור דהא דרכו של מוסר למסור בלא עדות וכ"כ מוהר"ר מנחם מניץ בתשו' וז"ל אף באומד דעת נאמנים על המוסר אע"פ שאין שומעין שהלשין רק רואין שמדבר עם השר ואז ציוה השר מיד על הנמסר לתופסו או שאר אמתלאות כה"ג עכ"ל, וממאי דכתב או שאר אמתלאות וכו' שמעי' דלאו דוקא הנך אמתלאות שכתב דה"ה אף שאר אמתלאות שיראה לדיין או לעדים שהוא מסר יש לחייבו למוסר לשלם כאלו העידו עליו ב' עדים ומאי דמדמין קניית האומנות בתוספת דמים למכירת עזר הבשר ומים שרופים וכיוצא שמוכרין אותן עד שיפסקו המוסיפין אין לו שחר ודמיון כלל, דמה דמות ודמיון יערכו פסיקת חיות להנאת חיות דשאני מכירת העזר הנז' דהיא הנאת כל בני העיר בעד הטלת המס שפורעין כל בני העיר חק הקצוב מאת השררה יר"ה ואין בה שום מלאכה ולא שום אומנות ולכך מוכרין אותן בתוספת דמים משום דאם יפחיתו עזר הבשר ממס הקצוב יהיה הפחת מוטל על כל בני העיר לפורעו ע"פ ההערכה ואם הותירו על חק הקצוב הוא ג"כ לזכות הקהל להנאתם ולטובתם וא"כ ממון הקהל הוא ולא שייך בזה פסיקת חיות אלא אדרבא הנאת חיות. ודמיון זה דומה למדמה הגוזל את חבירו לנהנה מיגיע כפיו כי היכי דזה מותר הכי נמי הגוזל מותר שדמיונם כאריה הטורף וכעוף הדורס ודמיון של חסרון דעה והשכל הא לא דמיא אלא למכירת עזר הבשר ומ"ש וכיוצא אם היה ביד הקהל במאה מנה ובא אחר והוסיף עליהם תוס' ונטלם מהם דהוא חייב לפורעם כל סכי התוספת והריוח שהרויח באותו מקנה גם ההפסד שיגיע להם מאותו מקנה כדין מסור