אבני שיש קב

וא"ת מאי שנא הא מההיא דסי' רמ"ז ס"ג בהגה בשכ"מ שציוה שיתנו לבתו כו"ך ומתה בתו בחיו והניחה בן דלא יתנו לבנה דלה ולא ליורשיה קאמר וה"נ נימא לשמעון נתן ולא לבנו ופשוט לחלק דשאני בנותן מתנה סתם וכההיא דסי' רמ"ז ודאי למקבל נתן שדעתו נוחה ממנו ולא ליורשיו ולכך אם מת קודם שיזכה במתנה שוב לא יתן ליורשיו דלו ולא ליורשיו קא' אבל בההיא דסי' רמ"א שתלה נתינתו בשיתן לו המקבל ר' זוז הורה שעיקר מתנתו תלויה בשינתן לו ר' זוז וכיון שכן מה לי קבלה מיד המקבל או מיד יורשיו סוף סוף הרי קבל הר' זוז וכך הם מדוקדקים דברי הסמ"ע שם בסי' רמ"א סקי"ח ע"ש. ונראה ברור בההיא דסי' רמ"א דוקא אם מת מקבל הוא דמצו יורשיו ליתן הר' זוז ולקיים המתנה ומטעם שכתב הרב ז"ל שאין ההקפדה אלא כשיקבל המעות אבל אם מת נותן לא מצי מקבל נותן ר' זוז ליורשיו ולקיים המתנה דלי ולא ליורשי קאמר וכאמרם בר ברך קרא ליזבון ואת לא תצטער וה"נ רצון הנותן לקבל הוא הר' זוז להתרווח בה ולא שיקבלוה יורשיו וזה ברור מאד וכ"ה בדברי הרשב"א להדיא שהביא הב"י בסי' ר"ז מחו' י"ז דדוקא במת מקבל דמ"מ הרי הנותן מקבל מעות אבל במת נותן לא משום דלא אתני אלא כשיקבל הוא המעות דאיהו צריך לו דייקא ולא בשיקבלום יורשיו ודוק היטב מכל האמור נמצינו למדין עוד ב' חילוקים אחרים. והם

החילוק הד' בש"מ הנותן מתנה לחבירו וקודם קבלה מת המקבל בחיי נותן לא תנתן ליורשיו דלו ולא ליורשיו קאמר וכההיא דסי' רמ"ז ובזה אפי' הריטב"א מודה וכמו שהוא בסבד"ה בסי' ר"ז סי"ג דבמתנה קפיד ליתן כפי רצונו עש"ב

החילוק הה' שדי נתונה לך ע"מ שתתן לי ר' זוז ומת נותן קודם שיקבל הר' זוז המתנה בטלה דלי ולי ליורשי קאמר

החילוק הו' בשנעשה הדבר דרך קנס וכגון שהלוהו על שדהו וא"ל אם לא תתן לי מכאן ועד ג"ש הרי היא שלי בזה מצאנו הדבר שנוי במחלוקת דלדעת הרשב"א והרמ"ה ורי"ו דזה נמי לי ולא ליורשי אתה ולא ליורשיך וכמ"ש שם הב"י בסי' ר"ז מחו' י"ז ולדעת הריטב"א הביא דבריו הב"י בסבד"ה בסי' ר"ז סי"ג דלי ואפי' ליורשי אתה ואפי' יורשיך וכתב דטעמא דאנן סהדי דליכא קנסא אלא כשלא באו לידו או ליד יורשיו אבל כל שבאו אפי' ליד יורשיו הוי בכלל דבריו ע"ש וטעמו של הרשב"א וסיעתו נראה דכיון דקנסא הוי על שעכבו על הלואתו דרך האדם להעמיד עצמו לי ולא ליורשי וכו' משא"כ בנותן מתנה מדעתו ע"מ שתתן לי ר' זוז דאייתי' משמו שאין דרך האדם להעמיד עצמו ואין ההקפדה אלא בשיקבל המעות ולכך אף בשקבלם מיד יורשיו סגי לקיים המתנה

ומעתה נחזור לנ"ד שאם היתה ההטבה מן הלוקח למוכר בדרך התיר דהיינו שאחר גמר המקח קנו מיד הלוקח שכל זמן שיחזיר לו המוכר מעותיו שעל הלוקח להחזיר המקח דבזה דבריהם קיימים אז נראה כיון דנחלט המקח ביד הלוקח והוא מרצונו אומר למוכר אחזיר לך המקח אף אם יהיה שוה כפלים אם תזמין לי דמי המקח הו"ל ממש כההיא דסי' רמ"א שדי נתונה לך ע"מ שתתן לי ר' זוז ולכך רואין אם עדיין הלוקח קיים יתנו לו יורשי מוכר דמי המקח ויחזיר להם המקח וכמ"ש שאין ההקפדה אלא בשיקבל המעות בין ממנו בין מיורשיו אבל אם אין הלוקח קיים לא יחזירו יורשי הלוקח דלי ולא ליורשי קאמר שהוא היה חפץ במעות להתרווח בהם ולא שיקבלום יורשיו וכמ"ש. ומ"מ אף אם הלוקח קיים וקבל המעות וחזר המקח ליורשי מוכר אין לב"ח של מוכר לחזור על המקח ולטרוף ממנו דיתומים משל עצמן הם פודין ולא משל אביהן שאם היה לאביהן ממון לא היו ב"ח מחזרין על מקח זה כיון שהניח להם מקום לגבות וכיון דמשל עצמן הם פודים ממונם הוא ולא של אביהם וגם השיור ששייר להם אביהם בגאולת שדה זו לא הוי ממון לטורפו הב"ח כיון שהשדה נחלטה לגמרי ביד הלוקח וחסד הוא שעשה עמו ועם יורשיו לחזור ולגאול וזה פשוט מאד א"ץ להאריך מאד הנלע"ד כתבתי

הקטן פתחיה מרדכי בירדוגו סי"ט

לפי הטענות הראשונות שטענו המדבר בעד הבעלת חוב והלוקח הדין דין אמת דאין לבעלת חוב הנז' שעבוד על הקרקעות של האשה כלל וכמ"ש מר"ן סוס"י צ' ראובן שהיה לאשתו וכו' וכתב ב"ה בשם תשו' הרא"ש כלל ל"ח משום שלא בא לכלל ירושה ושעבוד וכו' וכן היו דנין אבותינו ורבותינו זלה"ה וכן אנו הולכים בעקבותיהם וכמ"ש מר"ן בח"מ סוס"י ע"ז ובסי' ס"ז סכ"ו וז"ל בד"א וכו' אבל מה שהכניסה לו בין נ"מ בין נצ"ב אין ב"ח גובה ממנו אם ידוע שהוא ממה שהכניסה לו ועיין סמ"ע סק"ד בשם תשו' הרא"ש ואחר דלא גבי ב"ח מינייהו א"כ המכר שמכרו שניהם הוא מכר גמור ול"מ ב"ח מוקדם לטרוף מהלוקח כיון שאין שעבודו חל אלא לאחר מיתה ובשעת מיתה כבר היו מכורים. אך בטענה האחרונה שטען המדבר בעד האשה שאותו קרקע שמכר סמחון שהמכר היה על תנאי בקוש"ח שכל זמן שיביא לו מעותיו יחזיר לו המקח נר' שהיא טענה אלימתא שהמכר בטל משום לתא דרבית ומעות הלואה גביה וכמ"ש מר"ן ח"מ ר"ז סכ"ו ובי"ד סי' קע"ד ס"א נמצא שבעת שמתה האשה נפל עזבונה לבעל ואתי ב"ח וגבי מיניה, ואף שהמדבר בעד האשה לא נתכוון לטענה זה שהמכר היה באיסור ולא עלה על דעתו כלל וכתב מור"ם בח"מ סס"י י"ז וז"ל בע"ד שתבע חבירו בעד דבר מועט והדיין רואה שיתחייב לו ע"פ הדין יותר ממה שתבע אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע ואם פסק לו יותר הוי טעות בדין וחוזר עכ"ל, ובנד"ז לפי מה שנתכוון בטענתו אינו גובה כלום, שאני הכא דאיכא איסורא במכר וטענינן ליה אף מה שלא טען ועוד בלא טענת איסור הרי כתב סמ"ע שם סקכ"ו אין לדיין לפסוק וכו' משום דידע ורצה לוותר עמו וכו' ולא הי"ל לדיינים לחייבו בצד הא' שהוא לחובת הנתבע אבל אם הדיינים רואים שהתובע תבעו בפחות משום דטעה בדינא ואם ידע הדין היה תובעו יותר אין לו לפסוק וכו' עכ"ל, וכ"כ בש"ך שם סקכ"ו וז"ל אין לדיין וכו' מ"מ אין לחייבו יותר מתביעתו כל זמן שלא נתברר באמת שהוא טועה בתביעתו וכו' וכתב בשם הלבוש בע"ד שתובע וכו' וטעמא דשמא התובע כבר הצדיק הדין בעצמו ויודע ע"פ חשבונו שאינו חייב לו יותר אע"פ שע"פ טענותיו נתגלה שחייב לו יותר אין רוצה לגלות או שמא מנכה לו ממה שחייב לו ממקום אחר או שמא מחל לו ועכשיו שרואה שהדיין פוסק לו יותר הוא חוזר בו ומראה לו היתר שיקח כל מה שפוסק לו הדיין כי יאמר הרי הכל רואים שהדין עמי ומה שחשבתי כבר ודאי טעיתי עכ"ל, הרי מבואר בדבריהם שאם נדע שטעה בדין ודאי דפוסקים לו יותר ממה שתבע, ובנד"ז ודאי דלאי ידע האי דינא דלאו כ"ע דין זה גמירי ולראיה ח"פ ושריר וקיים

ברוך טולידאנו ס"ט

סימן ס"ב

נדרשתי אח"מ להעלות על ספר חקה מה שכבר דנתי בין ה"ר ראובן ה"ן נחמני ובין בעלי ריבו בענין הבניינים שבנה ע"ג המבוי העובר בין כותל החצר הנק' ע"ש ישראל ובין החצר הנק' ע"ש שלאל שחידש בניינה ה"ר מכלוף בן אליהו בן עטייא והיינו בזמן שהיה מכלוף הנז' עסוק בבנין החצר הנז' נתיעץ ראובן הנז' לעשות תקרה ע"ג המבוי ההוא לסומכה מצד א' על כותלו ומצד הב' על כותל חצירו של מכלוף הנז' כדי להרחיב עלייתו הא' לימין העולה להאלפוקי שבחצר