אבני נזר יורה דעה צב

המוסיף פלטר בלשון יוני מוכר פת נקי של חטין. וא"כ היתר פת פלטר משמע אפי' קנאו פלטר מאופה בעה"ב מאחר שאין שם פלטר על שם אופה רק על שם מוכר והרא"ה ז"ל דעתו דאזלינן רק בתר מי שלוקחו ממנו: ז) מ"מ הרמב"ם שינה לשון הגמ' מפלטר לנחתום משמע דס"ל מסברא דבתר תחילתו אזלינן אף דלדידי' ליכא ראי' מהא דפרק השוכר. כיון דס"ל אחת מג' מלאכות מהני בפת גוי. מ"מ ס"ל כן מסברא והמחבר פוסק כמותו. מי יהרהר אחריהם: ח) ט"ז (סק"ו) וש"ך (סק"ד) פת של ישראל שאפה גוי אסור כו' דהוי כשלקות. עי' ריטב"א ע"ז (דף ל"ח.) וריב"ש (סי' תקי"ד) דפת שלנו שאופין אצל הפורני מותר מפני שהוא כפת פלטר משמע להיפוך. מ"מ מאחר שבש"ע הביא דעת מהר"ם בשם הגאונים בלי חולק. והרמ"א וכל נושאי כלים לא חלקו עליו חלילה להקל: ט) סעיף י"א מחבר אסור לזבוני לעכו"ם דילמא אתי לזבוני לישראל. בשם המרדכי. ק"ל דהתינח המרדכי לשיטתו דאפי' איכא פלטר ישראל שרי כדלעיל (סעיף ב' בהגה ובש"ך שם) דאפי' פת בעה"ב משמע במרדכי דמותר. ניחא דאסור למוכרו אפי' שלא בפני ישראל. דמ"מ יקנהו ישראל ממנו דאינו יודע שהוא פת ישראל שאפאו גוי. ופת גוי שרי לדידן. אך המחבר דפסק דאין היתר אלא בפת פלטר במקום שאין פלטר ישראל. א"כ לא מבעיא דלמכור לבעה"ב שרי ואפי' למכור לפלטר במקום שיש פלטר ישראל לשתרי. ודוחק לומר דמיירי במקום שאין פלטר ישראל. וחיישינן שמא ימכרנו הגוי לפלטר גוי ויקנהו ישראל מן הפלטר חדא דמנ"ל למיחש כולי האי ועוד דיתבטל הפת שמכר לו הגוי בפת הפלטר עצמו. דמסתמא הוא רוב נגד הפת שמכר לו הגוי שקנה מישראל. דבשולי עכו"ם בטלים ברוב אפי' הם דברים חשובים כמ"ש הש"ך (ס"ק כ"ג) וצ"ע: סימן צו דין בישולי עכו"ם א) סימן קי"ג ש"ך סק"א דהעיקר מה שלא נשתנה מברייתו אין בו משום בישולי עכו"ם והביא שכן כתב בהג"א. ושם נאמר דאיסור בישולי גוים משום שמא יאכלנו דבר טמא. ובמידי דלא נשתנה מברייתו אין לחוש לדבר טמא שהי' ניכר. וק"ל דא"כ קרא חגב צלוי' דמבואר בגמ' דיש בהם משום בישול גוים הלא צורתם אינה משתנה: ב) ש"ך סק"ב מבואר הטעם באו"ה דאף שאין דרך ליתנו לפני אורחים נכבדים מ"מ עולה משום פרפרת. ודרך להזמין חבירו עליו. ולכאורה אם דרך להזמין עליו למה לא יחשב ראוי להתכבד לפני אורחים. ונראה דטעם דברים חשובים שאין בטלים משום שמחמת תשובתם עומדים בפ"ע ואינם מתבטלים לאחרים אבל אלו שתשובתם רק לפרפרת הפת לא לעצמם שפיר בטלים: ש"ך סק"ה דאין בישול אחר בישול. אבל בלא טעם זה הי' אסור אף במהותך. ועי' בפ"ת (סי' קי"ב סק"ט): ד) ש"ך סק"ו בפנאד"ה של ישראל שאפאה גוי להכשירו ע"י קיסם דמהני לענין פת וכו' ולא מהני לענין בישולי גוים. הנה לפמ"ש הרשב"א בתה"א דוקא בפת התירו בהסיקו ישראל התנור משום חיי נפש. ממילא בפת ישראל שאפאו גוי שדינו כשלקות משום דלית בי' חיי נפש כמ"ש הב"ח יע"ש לא מהני גם להתיר הפת. אך הר"ן כתב טעם אחר משום דהיסק התנור מלאכה מיוחדת בפת ולאו משום קולא דפת דאית בי' משום חיי נפש. א"כ גם בפת ישראל יש היתר זה: ה) ונראה לי ללמוד מכאן דהשלכת קיסם לאחר ששפת הקדירה מהני גם לדעת המחבר. דהא ודאי הסיק ישראל התנור לאחר שפיתת הקדירה מהני גם להמחבר. דהיינו בישול ישראל ממש. רק שתאמר דבהשלכת קיסם לא מינכר קירוב בישול. א"כ גם בפת לא יועיל. דנהי דהיסק התנור מלאכה מיוחדת בפת. מ"מ השלכת קיסם אינו כלום. וא"ת דזה מקולא דפת. א"כ לא יועיל בפת ישראל שאפאו גוי שדינו כשלקות. אלא ודאי השלכת קיסם דיינינן לקולא כקירוב אפי'. א"כ גם בבישול עכו"ם דיינינן לי' כקירוב בישול ומהני. וכן משמע בר"ן: סימן צז א סעיף ד' יש מי שמתיר בשפחות שלנו. הוא שיטת הרמב"ן שמצווה על שביתתן בשבת. ונ"ל דהיינו דוקא בבישולו של ישראל. דבמלאכת ישראל הוא מצווה על שביתתן מה"ת ולענין מלאכת ישראל דינם כישראל לענין שביתה. אבל אם בשלו של עצמם אסור. שהרי עושין מלאכה לעצמם כישראל בחול. ובספר יד שאול ראיתי שאם בישלו של ישראל אחר שאינו אדונם אסור שאין ישראל אחר מצווה על שביתתם. והא בורכא דמפורש באו"ח (סי' ד"ש) שישראל אחר אסור מה"ת לומר להם לעשות מלאכתו. וגם אפשר שאדונם מצווה שלא יעשו מלאכה עבור ישראל אף שאין מצווים להם כמו שמוזהר על שביתת בהמתו. ואחר ודאי אינו מוזהר אם עושים מלאכה בלא צוואתו. מ"מ יהי' אדונם מוזהרים שלא יעשו של ישראל אחר. וא"כ אכתי דין בישול ישראל יש להם. מה נ"מ אם מי שהמלאכה נעשית עבורו מוזהר. או האדון שאין המלאכה שלו. מ"מ אם עושים מלאכת עצמם אף הרמב"ן יודה שאסור: ב) ראיתי להגר"א ז"ל הקשה על הרמב"ן מהא דמקשה הש"ס לרב דאמר תינוק בן יומו עושה יי"נ לאסור בשתי' משום בנותיהם מבני שפחות קטנים שאין יודעין בטוב ע"ז ומשמשי' אין עושין יי"נ. ואם איתא דבשפחה לא שייך חשש בנותיהם מה קושיא עיי"ש. ואלה דברים תמוהים דבישול שייך לחלק שהוא מלאכה שמוזהר עלי' בשבת. משא"כ לענין יי"נ שאוסר במגע: ג) ואולי קושייתו כיון שגזרו על פתם משום יינם וכיון שיינם אסור ה"ה פתן. וכשם שפתן אסור ה"ה בישולם. אך גם הא לא קשה דפתם היינו פת גוי שאפאו גוי דאילו פת שלנו שאפאו גוי הוא בגזירת שלקות. ובשלהם גם הרמב"ן מודה שאוסר כנ"ל (אות א). ואף את"ל דאף בזה מותר להרמב"ן כיון דאילו עשאו לצורך ישראל הי' מוזהר. ג"כ לא קשיא דיינם