אבני נזר יורה דעה צא

שפסק הנילוש במי פירות לא הוי מצה עשירה. ואינו מובן דמאי שנא מהנילוש ביין שמן ודבש. ובודאי יש מי פירות יקרים מיין שמן ודבש עשר ידות. ואמרתי דע"כ הרמב"ם מיירי שהי' גם מים. דאל"כ בלא טעם מצה עשירה אינו יוצא בה משום דאינו בא לידי חימוץ רק כשיש מים. ובזה יש טעם גדול משום שהמי פירות אינם מחררים ואינם מכלל המצה ואין עצם המצה עשירה דאין המצה רק הקמח והמים שבו והוא רק כמטבל המצה במי פירות] ע"כ הוה אמינא שיאסר משום בשולי עכו"ם כיון שלא נקראו המי בצים פת שאינו מכלל העיסה. ע"כ הוצרך לטעם דטפל לפת. וכל זה הרא"ש לשיטתו שאין מי פירות מחברים ועיסה הנלושה במי פירות פטורה מן החלה. אך הרשב"א לשיטתו בפסקי חלה שלו הנילוש במ"פ חייב בחלה. א"כ הנילוש במי בצים. המי בצים עצמם מכלל הפת. וא"צ לטעם תפל. ע"כ כתב הדין בבצים טח על פניו. ולדינא כתב הלבוש להחמיר במקום שאפשר. וכ"כ במנחת יעקב. והמיקל לגמרי כמ"ש הפ"ת לא הפסיד: ג) ש"ך סקי"ח שקורין קיכליך ודוקא שבלילתו עבה [כן הגיהו האחרונים במקום רכה] יש תימה בדבר. שהרי בפסחים (ל"ז.) הדובשנין וכו' פטורין מן החלה אמר ר"ל הללו מעשה אלפס הן. [פירש"י ר"ל אכולהו קאי] ר' יוחנן אמר מעשה אלפס חייבין והללו שעשאם בחמה וכתבו התוס' שם ע"ב בשם ר"ת דבבלילתו רכה פליגי יע"ש, הרי דדובשנין שבלילתו רכה אם אפאם בתנור לכ"ע ולר' יוחנן דקי"ל כוותי' אפילו באלפס חייב בחלה. הרי נתברר דלעקיך שבלילתו רכה אם חזר ונאפה הן בתנור הן במחבת חייב בחלה וכן איתא ביו"ד (סי' שכ"ט סעיף ב') עיסה שבלילתה רכה וחזר ואפאה בין בתנור בין במחבת חייב בחלה ולא חילק בין נילוש במים או בשאר משקין ובסעיף א' הדובשנין פטורין מחלה ולא חילק במה נאפה התם בשעת חיוב חלה דהיינו לישה. ובדובשנין שדרכו לעשות בבלילתה רכה העירוב בכף היינו לישה דידהו. וקמ"ל דפטורה משום דבלילתה רכה ועיי"ש בלבוש ובש"ך סק"א. אבל כשחזר ואפאה חייב ולחם הוא. ואם קבע סעודתו עלי' מברך המוציא כמו בבלילתו עבה. ודברי הש"ך בשם ת"ח בכאן תמוהים מאד וא"י ליישבם: סימן צח א) סעיף ז'. פת בעל הבית אסורה לעולם אפי' קנאה פלטר ממנו וכו' ושל פלטר מותרת לעולם אפי' קנאה בעל הבית ממנו שלא הלכו באיסור זה אחר מי שהפת בידו עכשיו אלא אחר מי שהי' לו בשעת אפיה. הנה הרשב"א בתה"א והר"ן הביאו ראי' לזה מהא דפרק השוכר את הפועל (דף ס"ה) ההיא כריא דחיטי דנפל עלי' חביתא דיי"נ שריא רבא לזבוני לנכרים איתבי' כו' ה"נ אתי לזבוני לישראל הדר שרא למטחינהו ולמפינהו ולזבוני לעכו"ם שלא בפני ישראל ע"כ. אבל בפני ישראל חיישינן דכי חזי דמישראל זבין יקנה מיני'. ולא אמרינן עכשיו הוא פת של גוי. הרי דבתר תחילתו אזלינן. וע"כ אם הי' בשעת אפי' של פלטר אף אם סופו של בעה"ב מותר. וה"ה להיפוך אם הי' תחילתו של בעה"ב וקנאה פלטר ממנו אסור ב) ותמוה לי לפי מה דקי"ל דאפי' בפת של גוי מהני להתיר אם אפאה ישראל כמבואר בש"ך (סק"א). א"כ שפיר י"ל דבתר סופו אזלינן. ואפי' סופו לבד של בעה"ב אוסר כמו אם מתחילה של בעה"ב. אלא היכא שקנה גוי פתו של ישראל וחושב הרואה שישראל ודאי אפאהו דלישראל אסור פת שאפאו גוי אפי' הוא של ישראל. ובודאי ישראל אפאו. וכהאי גוונא אפי' הי' תחילתו של גוי מותר. ואיך יאסור במה שהי' סופו של גוי. אבל בחילוק שבין בעה"ב לפלטר שאין חילוק מי אפאו. פלטר גוי הוא כמו בעה"ב. ואם אפה פלטר לצורך בעה"ב ואפי' לעצמו וב"ב אסור. וכן להיפוך בעה"ב שאפה לצורך פלטר ואפי' אפה שימכור הוא בעצמו מותר. והחילוק רק בין נאפה למכור או לצורך עצמו וב"ב. א"כ שפיר י"ל דבתר סופו אזלינן. ואם בסוף עומד למכירה מותר אף שהי' מתחילתו של בעה"ב. ואם בסוף הוא של בעה"ב שאינו עומד למכירה אסור אפי' הי' תחילתו של פלטר: ג) והר"ן אזיל לטעמי' דס"ל פת שלשו וערכו גוי והוא של גוי אסור אפי' אפאו ישראל. א"כ פת של ישראל יש לחוש שגוי לשו וערכו. ואעפי"כ מותר לישראל משום שהוא של ישראל כמ"ש הב"י שמותר לישראל ליתן לגוי קמחו ללוש ולערוך: וא"כ אם בתר סופו אזלינן וכשנתנו לגוי כאילו הי' של גוי מתחילה. וכיון שהגוי לשו וערכו ג"כ יאסר: וא"כ יהי' אסור לישראל אחר לקנותו מן הגוי מספק שמא לשו וערכו גוי ואף דספק דרבנן לקולא. מ"מ כיון דאפשר לשאול לישראל ראשון מי לש וערכו כל היכא דאיכא לברורי מבררינן. וכשישאלנו יאמר לו שאסור משום עירוב יי"נ ולמה יאסור למכור לגוי בפני ישראל. אלא ודאי בתר תחילתו אזלינן. וכן הרשב"א אף שבתשו' ס"ל שגם בפת של גוי מותר אם עשה ישראל אחד מג' מלאכות. מ"מ כתב הב"י שמשמעות דבריו בתה"א דלא מהני אפיית ישראל בשל נכרי. וכ"כ בד"מ שאין לסמוך כל כך על הרשב"א בתשו' מאחר שבתה"א משמע להיפוך. וא"כ שפיר הביא בחה"א הראי' לפי שיטתו שם. אבל לדידן דמקילים כהרמב"ם והרשב"א בתשו' דמהני אפיית ישראל בשל גוי אין ראי' משם כלל: ד) ורציתי לומר דהא דאסור פת ישראל שאפה גוי משום דקונה בשבח אפי' ומקנהו לישראל, והרי שבח אפי' תחילתו ביד גוי וכן להיפוך ישראל שאפה פת של גוים הרי תחילת שבח אפי' ביד ישראל ומותר. וא"כ אין ליישב הא דהשוכר את הפועל משום דאזלינן רק בתר מי אפאו. דמזה עצמו דאזלינן בתר מי אפאו נשמע דבתר תחילתו אזלינן: ה) אך אי אפשר לומר כן שהרי לקמן (סי' קי"ג סעיף ד') עבדים ושפחות של ישראל שבישלו אצל ישראל הרשב"א אוסר אף דמעשה ידיהם של ישראל ותחילת שבח בישול של ישראל. ואף המתיר לא התיר אלא משום דמוזהר על שביתתם בשבת או משום דבע"כ עושים ליכא קירוב דעת. הנה שאין הטעם דאזלינן בתר מי אפאו ובישלו משום דתחילת שבח אפי' ובישול של האופה ומבשל. וא"כ ראי' ההוא לדידן ליתא: ו) ואם באנו לדון מלשון הגמ' נראה דבתר מי שלוקחו ממנו אזלינן אם הוא בעה"ב או פלטר. ולא בתר האופה. דבדמאי (פ"ה משנה ג' ד') מבואר לפי פי' המפרשים שם דהאופה הוא הנקרא נחתום והקונה מן הנחתום ומוכר בשוק נקרא פלטר. ובערוך ערך נחתום תרגום האופה נחתומא. ובערך פלטר כתב