אבני נזר יורה דעה צג

ומגע גוי תרי מילי נינהו. ומפורש בפוסקים דיינם חמור ממגע לענין ג"ת ולכמה דברים: ד) אך יש לבאר הדברים יותר דהנה מהו ענין יינם לא ביארו הפוסקים היטב. ואי אפשר לומר מה שהיין נעשה ברשות נכרי. שהרי שנינו המטהר יינו של נכרי. ואי אפשר לומר מה שהנכרי עושה היין שדורך הענבים. דמשמע ג"כ בפוסקים בגוי שדורך ברגל וכהאי גוונא כל שאין בו משום מגעו וכחו אינו אוסר. אך הענין דהאיסור תלוי בשניהם יחד. במה שהגוי דורכו. וכן מפורש בזוהר (פ' שמיני) בפסוק יין ושכר אל תשת. ז"ל וכ"ש יין דאיהו עביד. ובמה שהוא של גוי ג"כ. כדמוכח בר"ן שמחלק בין לדרוך עם הגוי בגת שהוא סתם יינם לעובדא דנהרדעא שהי' ביין שלנו. הנה דיינם תלוי במה שהוא של גוי ג"כ: ה) ודכוותה כתב הר"ן בענין פת של כותי שהאיסור במה שהגוי לשו וערכו וכן נמי במה שהוא של גוי. ועי' ב"י (ריש סי' קי"ב). וכן להחולקים על הר"ן וס"ל דאיסור פת של עכו"ם תלוי באפי' מ"מ תלוי במה שהוא של גוי ג"כ. דאילו של ישראל שאפאו גוי הוא בכלל איסור שלקות כמ"ש הטוש"ע (סי' קי"ב). וע"כ מה שגזרו על פתם משום יינם לאו משום יין שנגע גוי. דמה ענין לאסור אפיית גוי למגע יין. אך הגזירה אפיית גוי פת שלו אטו דריכת גוי יין שלו בלי נגיעה. ובזה את"ל דהרמב"ן מתיר אפי' בשל השפחה גם יין זה יהי' מותר. אלא שא"צ. שהדבר ברור שאין היתר אלא בשל ישראל ולק"מ: סימן צח א) סעיף ה' אבל אם כוון לשם בישול כגון שהסיק התנור לבשל בו והי' בו בשר תחילה ונצלה אעפ"י שלא כוון לזה הבשר שהרי לא ידע בו אסור. לשון זה שהסיק התנור לבשל בו משמע שעדיין לא הי' תבשילין על התנור רק שכוון לבשל בו אח"כ. והוא תימה דלמה אסור כיון שלא כוון לבשל אז. כמ"ש הרא"ש בפי' דברי הרי"ף לבסוף אסור דהיינו בתר דשדא עכו"ם סיכתא לאתונא קודם שהבעיר האש. מבואר דהיסק הי' לאחר השלכת הסיכתא בזה אמרינן דבתחילה אם הי' מכוון לבישול הסיכתא הי' אסור. אבל לא אם מתכוין לבשל אח"כ. וכל ראיות הרשב"א וריטב"א מהא דשדא גוי סיכתא לאתונא דאי לבשולי מנא מכוין הי' נאסר. והתם נתכוון אז לבשל. ולשון ריטב"א שנתכוון גוי לשם בישול שלו לשון זה מורה שנתכוון לבשל אז. ע"כ נראה לשון הטוש"ע הסיק לבשל לאו דוקא: ב) ט"ז (סק"ו) בשם הטור [וכן הוא ברא"ש] שאם ידע שיש בשר בתנור כו' חיישינן שמא כוון גם לבישול לכאורה י"ל בפשיטות אפי' לא כוון לבישול הרי ידע שנתבשל ופסיק רישי' בכל מקום חשיב כמכוין בשלמא בלא ידע אף דודאי יתבשל כיון שהוא לא ידע מזה לא חשיב פסיק רישי' כמ"ש הט"ז (או"ח סי' שט"ז) גבי צידת דבורים. וכן הוא במלחמות פרק כירה גבי צירוף: דהרא"ש וטור ס"ל דפסיק רישי' לא איכפת ג) ונראה דהרא"ש וטור ס"ל דפסיק רישי' לא איכפת לן בבישולי עכו"ם דרבנן. כעין שכתב המרדכי ותה"ד לענין אמירה לעכו"ם לא קפדינן בפ"ר וכ"כ הרמב"ן והר"ן לחלק בין שבת דשם החיוב משום פסיק רישי'. ומוכח דגבי בישול עכו"ם לא איכפת לן בפ"ר. אך התוס' תירצו קושיא זו באופן אחר וכפי הנראה ס"ל לרא"ש וטור דפסיק רישי' שלא ידע חשיב ג"כ פ"ר (והרב ז"ל מלאדי (בסי' רע"ז בק"א סק"א) כתב דיעות בזה. ובמק"א [בחלק או"ח סי' רנ"א] הארכתי וא"כ מוכח מדלא ידע מותר. דפ"ר לא איכפת לן בבישולי עכו"ם: סימן צט א) סעיף ח' דעת הרשב"א דאפי' סלקה גוי והחזירה אסור והב"ח חולק. והפרי תואר מסייע לי' הש"ס דאותבי' בסלתי' ושקלי' גוי ואותבי' בתנורא ומה הי' לו להאריך כל כך. רק לרמוז דדוקא שהסילוק לא הי' ע"י גוי. ולפענ"ד נראה דאין נ"מ מי סלקה. דאפי גוי סלקה והחזירה אין זה בישול הראשון. רק פנים חדשות באו לכאן. כהא דב"ק (כ"ט:) במצא בור מגולה וטממה וחזר וחפרה דאיסתלק מעשה ראשון וקיימא ברשותו. ה"נ כשסלקה הגוי מע"ג אש מסתלק מעשה ישראל. וכשחזר הגוי והושיבה בתנור הו"ל בישול עכו"ם: ב) אך מ"מ נראה דכל מה דמקרי בשבת חזרה ולא תחילת בישול אין איסור בחזרת גוי. והיינו לפי מה דקי"ל בש"ע (או"ח סי' שי"ח) דאף שהגיע למאב"ד שייך בי' בישול עד שיגמר כל צרכה. והנה בירושלמי מפורש דמשהגיע למאב"ד מותר להחזירה ע"ג גרופה וקטומה. מוכח דמה"ת אין בו בישול. דאל"כ איך מותר חזרה. וכן דעת התוס' שבת (ד' כ"ט.) דהא הבא בחמין מלפני שבת שורין בחמין בשבת היינו בנתבשל כל צרכו דוקא. וביאר בתי' הר"ן דמדרבנן יש בו בישול עד שיתבשל כל צרכו. ומוכח מירושלמי הנ"ל דמותר להחזיר משהגיע למאב"ד. דמקילים בבישול דרבנן שלא יחשב חזרה כבישול. וכן דעת התוס' (ר"פ כירה) דמותר להחזיר משהגיע למאב"ד. וע"כ שמדרבנן מקילים בחזרה. ה"נ מקילים בבישולי עכו"ם דרבנן בחזרה: ג ונראה שיש להקל יותר בדעתו להחזיר אפי' הניחה ע"ג קרקע. או עודה בידו אפי' אין דעתו. דבשבת מחמירים באלו מספק. דאיסור שבת חמור וקרוב לבוא לידי איסור תורה. אבל בבישולי עכו"ם דמקילים בספק ניקל גם בזה. ובזה מיושב לשון הגמ' דאותבי' בסילתא. היינו שאינו בידו וגם שהניחו בכלי משמע שלא ע"מ להחזיר לאותו אש: ד) ואף שהרשב"א כתב להיפוך אינני כחולק על הרשב"א. כי הרשב"א לטעמי' דמשגיע למאב"ד אין בו בישול אפי' מדרבנן. וא"כ אין ראי' מדמותר להחזיר בשבת. דחזרה לא חשיב בישול. דהתם בלא"ה לאו בישול הוא כלל כיון שנתבשל כמאב"ד. רק אם מושיב בתחילה ע"ג האש מיחזי כמבשל. אבל בחזרה לא מחזי כמבשל. ושוב מותר כמו שמותר להושיבו בתחילה נגד המדורה או ליתן בחמין. וכיון שאין ראי' להתיר מסברא אין להתיר. כי נחשב מעשה הגוי כדמיון מצא בור מגולה. אבל לדידן מוכרח מהא דשבת להתיר בזה: