אבני נזר יורה דעה צ

נפש במקום שאין פת ישראל מצוי' כדאיתא בירושלמי ט"כ סתם להתיר פת פלטר. ולא תלו במנהג המקומות. ולפי"ז צ"ל דהא דירושלמי (דפ"ב דפסחים) מתניתא במקום שלא נהגו היתר כו' מבואר דאף בזמן המשנה הי' מקומות שנהגו היתר בפת של עכו"ם. לאו מחמת ההיתר שהרי ההיתר הי' מאמוראים רק צ"ל שאותם מקומות לא נתפשטה הגזירה כלל משום שהי' גזירה שאין רוב ציבור יכולים לעמוד בה. ובאותם מקומות שנתפשטה הגזירה עמדו האמוראים והתירוהו במקום שאין פלטר ישראל. ולפי"ז י"ל באותם מקומות שלא נתפשטה הגזירה אף שיש שם פלטר ישראל מותר. וזה דעת י"א שברמ"א הוא המרדכי והטור דאפי' במקום שפלטר ישראל מצוי' שרי. שאנן מן המקומות שלא נתפשטה הגזירה. ואפי' פת בעה"ב נראה דמותר באותם המקומות כמ"ש הש"ך (סק"ח) ועי' מ"ש לקמן (סי' צ"ה אות ט'): ג) ובש"ך (סק"ח) דאינהו דאסרו פת פלטר גוי בדאיכא פלטר ישראל משום דס"ל שנתפשט האיסור בכל המקומות. לשון זה צ"ע דגזירת פת לא פשטה ברוב ציבור. אף שהם הסוברים שאין היתר רק בדליכא פלטר ישראל. אך טעם המרדכי דאין הכי נמי במקום שפשט איסור אסור בדאיכא פלטר ישראל. ויכלו לבטל אף במקום שפשט משום שלא פשט ברוב ישראל. ובאותם מקומות אין היתר רק בדאיכא פלטר ישראל. אבל במדינת אשכנז לא פשט האיסור וע"כ מותר לעולם אפי' באיכא פת ישראל. דבאותם מקומות א"צ היתר כלל. ואולי רוצה הש"ך לומר שנתפשט האיסור בכל מקומות שלנו. והמרדכי סובר גם במקומות שלנו יש מקומות שלא נתפשט. ונוכל לומר אנחנו לא נתפשט אצלינו וספק דרבנן להקל: ד) ש"ך (ס"ק י"ב) הקשה על המחבר דס"ל דפת פלטר שקנאו בעה"ב גוי מותר משום דבתר תחילתו אזלינן. א"כ למה אוסר היכא דאזמני' פלטר גוי. ולפענ"ד יש ליתן טעם בדבר לדעת היש"ש דיש ברירה בדרבנן גם לחומרא ומסתמא הפלטר שאופה דעתו לאכול הוא וב"ב ג"כ מן הפת. וא"כ הפת שמשייר לעצמו וב"ב. הוברר למפרע שלעצמו וב"ב אפאו ודינו כמו פת בעה"ב: ה) ש"ך (סקי"ג) שאם כבר לקחו ישראל ובא אח"כ לשם פלטר ישראל לא יצא מהתירו. והם דברי משמרת הבית. ואף שבמה"ב משמע שהרא"ה אוסר גם בזה. מ"מ ברא"ה עצמו לא משמע. זה כוונת הש"ך: ו) ויש לעיין בזה ממ"ש התוס' ברכות (ל"ט:) אם יש לו פת קיבר של ישראל ונקי של גוי יברך על איזה שירצה. והביאו ראי' מירושלמי פת טהור קיבר וטמא נקי יע"ש. ואי אמרת בשלמא שאם בא פלטר ישראל חוזר ונאסר. היינו דקרי לי' טמא שטומאתו ואיסורו עליו. דכהאי גוונא אמרינן בבכורות (ד' כ"ג.) למ"ד חוזר וניעור חשיב לי' אף קודם שחזר וניער כמאן דאיתא. אך אם נאמר ששוב אינו נאסר טהור גמור הוא: ז) ויש ליישב שאם ימכרנו לגוי וחזר ולקחו ממנו יאסר. דומה להא דאמרו בגיטין (ד' ע"א). בקלא דבתר נשואין לא חיישינן אם מת הכהן ונשאה כהן שני תצא דלגבי' הוי קלא דקמי נשואין. ויען שהרשב"א במשמרת הבית למד דין זה מנשאת בהיתר א התירוה להנשא. יש ללמוד משם לנ"ד כמ"ש וא"כ שפיר מקרי טמא לענין זה. דפת של ישראל אם לקחו גוי מותר דהא קי"ל בתר תחילתו אזלינן. משא"כ זה שהותר רק משום שבא ליד ישראל אם חזר לגוי פסק ההיתר. ואפי' אם יקחנו יאסר כנ"ל. ומקרי שפיר פת טמא כיון שהאיסור יכול להיות חוזר וניעור ח) ולפי זה יש ליישב קצת הא דמשמע במה"ב דרא"ה פליג בזה. ולכאורה לא משמע מידי כמ"ש הש"ך ופר"ח. אך יען שהרא"ה סובר בתר סופו אזלינן. ואי אפשר לפרש דברי התוס' דמש"ה מקרי פת טמא. דהא אפי' של ישראל גמור אם מכרו לגוי נאסר. וא"כ כיון שאין חילוק בין פת זה לשל ישראל למה יקרא טמא. על כרחין לפרש שאם בא פלטר ישראל נאסר. אך הרשב"א לפי שיטתו בתר תחולתו אזלינן. אין ראי' מתוס' לאסור והביא ראי' להתיר: ט ובעיקר הדין שאם כבר לקחו בהיתר שוב אינו נאסר צ"ע לדינא כי זה לשון הרשב"א במה"ב דומה למה שאמרו בשנים שאמרו לאשה מת בעלה והתירוה לינשא ונשאת ואח"כ באו שנים ואמרו לא מת לא תצא ואסיקנא לא נשאת נשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא לא תצא מהתירה הראשון כו' ע"ש. וכפי הנראה לא דימהו הרשב"א לנשאת ממש. דשניא להוציא אשה מבעלה מלהוציא פת מבעלי' רק ראייתו מהתירוה. ובאמת בגמ' לא מצינו דין זה דהתירוה לינשא בתרי ותרי רק בעד ועד. ומשום דכל מקום שהאמינתה תורה ע"א הרי הוא כמו שנים וחכם אחד בתשו' הריב"ש רצה לומר כן והשיג עליו הריב"ש (בסי' שע"ט) הביאהו הב"ש (סי' י"ז ס"ק קכ"ח) באין חולק. וא"כ דין נ"ד צ"ע וגם הפרי תואר מפקפק בזה יע"ש: סימן צד א) סעיף ו' ויש אוסרים בביצים טחין על פניו שהם בעין ואינם בטלים לגבי פת ומצויין תוס' ורא"ש. והנה בדבריהם לא נמצא לאסור רק בד"מ כתב מדהם לא כתבו רק הנילוש בביצים אין להתיר בטחין על פניו שדומה לפשטיד"א יע"ש. ותמיהני שהרי ברשב"א ור"ן מפורש להתיר. והם עצמם כתבו האיסור בפאלדיש של דגים והיינו פשטידא. הנה שאינו דומה זה לזה. והפ"ת ג"כ חולק על הרמ"א וכתב דלא משמע מידי בתוס' וסייעתם לאסור בבצים טחין על פניו. וטעם החילוק שבין פשטידא של דגים כתב דהתם הדג בפ"ע ואינו אחד עם הפת. משא"כ הכא שהוא גוף אחד עם הפת. ואני מוסיף בה דברים דהטיחה שעל פניו לבד הא אינו עולה על שלחן מלכים רק עם הפת והפת עיקר בשלמא הדג או אפי' השומן עולה בפ"ע על שלחן מלכים: ב) אך השינויים שתוס' לפנינו וכן ברא"ש כתב ההיתר בנילוש בביצים. והרשב"א וכן הר"ן כתבו הדין ביצים טחים על פניהם. נ"ל שהרא"ש לשיטתו והרשב"א לשיטתו. דהנה צריך להבין למה הוצרך ר"ת לומר ההיתר בנילוש בביצים משום שהבצים טפלין לפת. תיפוק לי' דהביצה עצמה מן הפת. ומה נ"מ אם נילוש במים או בבצים. אך למה שכתב הרא"ש דאין מי פירות מחברים ע"כ אין המי ביצה מכלל העיסה. ודוקא שבעה משקים המחברים העיסה להיות אחת הוא מכלל העיסה אבל לא מי בצים [הגה. ובזה פרשתי דברי הרמב"ם