אבני נזר יורה דעה פט

לא לאכול. והש"ך אף שבעצמו מחלק בין אכילה להנאה מ"מ סובר הטעם משום דאיסור אכילה חמור. וכיון שפסקנו שאסור באכילה דשמא זה הוא. ה"ה דאסור בהנאה. אבל להנ"ל דהטעם משום מבטל איסור וכשאינו אוכל לא שייך זה. אבל בע"ז שהחפץ נשאר בעין בשני תערובת סגי: סימן צב בדין בישולי ופת עכו"ם א) ביור"ד (סי' קי"ב) פת של עממים עכו"ם. פשוט דאפי' אינו עובד ע"ז כגון הישמעאלים אסור שהרי אפי' שמנו של גר תושב (קודם שהתירו השמן אסור כדאיתא בע"ז (ס"ד:) ודברי הש"ך (סק"ב) צע"ג. דמ"מ איכא בהו משום חתנות דאפי' בגר תושב אסרו יינם. וע"כ משום חתנות כמ"ש התוס' ע"ז (ס"ד:) ד"ה אין. וכ"כ הב"י בשם הרשב"א בגר תושב. וכן הישמעאלים יינם אסור בשתי' משום בנותיהם וע"כ דלאו דוקא עובד ע"ז: ם ב) הפתחי תשובה כתב בשם תפארת למשה (סימן קי"ג ס"ט). דפת מומרים מותר דלא שייך בהו גזירות בנותיהם. ולפענ"ד דליתא (וכן מפורש בחי' הר"ן חולין (דף ד':) עיי"ש] דהא מפורש לקמן (סי' קכ"ד ס"ח) דמומר עושה יי"נ במגעו. מוכח דיש בהם גזירת בנותיהם. דהא קי"ל דכחו של נכרי אינו אוסר אלא בשתי'. והקשה הר"ן (פרק רי"ש) לשיטה זו דהא עיקר ניסוך הוא ע"י כחו שהעכו"ם יוצק היין לע"ז. ותירץ הר"ן דבמגע החמירו טפי משום דאית בהו משום בנותיהם ג"כ. אבל בכחו דאינו אסור אלא משום חשש ניסוך מסתיי' לאסור בשתי'. א"כ אי אמרת דבמומר אין איסור משום בנותיהם לא יאסר מגעו בהנאה: ג) ועוד דהא כתב הר"ן (פרק אין מעמידין) בשם הרשב"ם דע"כ צריך לטעמא דבנותיהם לאסור סתם יינם ותיפוק לי' משום ניסוך. ותירץ הרשב"ם דאזלינן בתר רוב ורוב יינם אינם מנוסכים. וא"כ הא דאמרינן בחולין (ד':) בענין יהושפט ששתה יין אצל אחאב משום דשתי' סתם יינם הוא ועדיין לא נתסר יין של נכרים. ומוכת דאחר הגזירה הי' יינו של אחאב אסור אף דמשום חשש ניסוך לא הי' אסור כדברי הרשב"ם הנ"ל. ע"כ במומר יש גזירת בנותיהם: ד) ומ"ש בספר הנ"ל שמותר לישא בת מומר אומר אני כן הדברים. אך זה דוקא כשבתו מתנהגת בדת יהודית אבל אם היא מומרת כמוהו אסורה כמו נכרית ממש. דמה"ט דעת תשובת הגאונים באבן העזר סי' קנ"ז) דמומר אינו זוקק ליבום דקנאים פוגעים בו ובמקום ערוה קיימא. הרי דדינו כגוי ממש להתחתן בו וע"כ יש בו גזירת בנותיהם. דמסתמא בתו תהי' מומרת כמוהו. זה ברור ופשוט לפענ"ד: ה) ועוד ראי' דפת מומר אסור דהא המחבר סתמא קאמר דמומר עושה יי"נ במגעו. ומשמע דאפי' מומר לדת הישמעאלים. ואף שהישמעאלים גופייהו אין עושים יי"נ אלא משום בנותיהם כמו גר תושב. וכן מוכח דהרח"ו ששתה יין עם איש שהמיר לדת ישמעאלים ועשה תשובה ועדיין לא גמר תשובתו כראוי והראו לו מן השמים ששתה נסך. והאר"י ז"ל צוה להתענות. הרי דאף מומר לדת ישמעאלים אוסר במגע. ומוכח דאף במומר איכא משום בנותיהם ופתו אסור: ו) ברמ"א שם [אהא דכתב המחבר דפת קטנית אורז ודוחן אינו בכלל פת סתם שאסרו וגם אינו אסור משום בישולי עכו"ם אם אינו עולה על שלחן מלכים. וכבר חלקו כולם על הרמ"א דודאי אינו עולה על שלחן מלכים. וכן נ"ל מדקאמר בש"ס ע"ז (ל"ח.) איכא ביניהו דייסא. ולפירוש כל המפרשים לבד ר"ח והרשב"א דייסא אינו נאכל כמות שהוא חי. אך אינו עולה על שלחן מלכים. והרי דייסא של חטים מאכל חשוב בעצמותו רק שאינו ללפת בו את הפת. עי' רשב"א בתהבה"א. ופת אורז פשיטא שאין מלפתין בו את הפת: ז) ולפמ"ש נראה דאין להוכיח מדנתן הרא"ש שני טעמים בפת אורז להתיר. דמשום פת לא שאינו בכלל פת סתם. ומשום בישול לא. שאינו עולה על שלחן מלכים. ומדאיצטריך ליתן טעם בפני עצמו לענין איסור פת של עכו"ם ולא סגי לי' בטעם דאינו עולה על שלחן מלכים. מוכח דפת קיבר ביותר שאינו עולה על שלחן מלכים אסור. דהא ליתא די"ל פת אורז עולה על שלחן מלכים לאכול. ואם הי' נקרא פת הי' אסור כמו כל פת שאינו ללפת בו פת. אלא דפת עצמו לא גרע מללפת בו פת. ולא יהא העיקר קל מטפל. וה"נ פת אורז אם הי' נקרא פת. אך עכשיו שאינו פת. וללפת בו פת אינו עולה על שלחן מלכים אין בו איסור גם משום בישול. ובש"ך (סק"ה) בשם רי"ו משמע שגם איסור פת אינו אלא אם כן עולה על שלחן מלכים. וברא"ש אין ראי' להיפוך כנ"ל ודו"ק: סימן צג א) סעיף ב'. במחבר. יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחין פת מנחתום עכו"ם במקום שאין שם נחתום ישראל מפני שהוא שעת הדחק. והוא לשון הרמב"ם שתלוי במקומות. והוא בירושלמי (פ"ב דפסחים) חמץ של עכו"ם מותר בהנאה הא באכילה אסור. מתניתא במקום שלא נהגו לאכול פת של עכו"ם. אבל במקום שנהגו לאכול פת של עכו"ם מותר אפי' באכילה וס"ל להרמב"ם דאף מקום שנהגו אינו אלא במקום שאין פת ישראל מצוי'. וס"ל דהאמור בירושלמי (פ"ק דשבת) במקום שאין פת ישראל מצוי'. הדין שתהא פת נכרי אסורה. והתירוה מפני חיי נפש. היינו במקום שנהגו היתר. וכן בגמ' דידן אפי' למ"ד התיר רבי את הפת שמקומות יש דס"ל התיר רבי את הפת ונהגו היתר. מ"מ אין היתר זה רק במקום שאין פלטר ישראל. ועי' רא"ה בבדה"ב דכיון שנהגו היתר מחמת שחשבו שהתיר רבי וחכמים לא מיחו בידם. זה הסכמת חכמים להתיר. וע"כ תלוי במנהג מקומות. דמקומות שנהגו היתר אף שהי' מחמת טעות. מ"מ כיון שחכמים הניחו אותם במנהגם זה הסכמתם להתיר באותם מקומות שהניחו אותם במנהגם. ובשאר מקומות נשאר באיסורו. זה שיטת הרמב"ם שתלוי במקומות: ב) אבל הרשב"א בתה"ב כתב דנהי דרבי לא התיר את הפת. מ"מ אמוראים התירוהו מפני חיי