אבני נזר יורה דעה פח

ה) ועתה ניישב אחת לאחת הקושיות שהקשה, עליו הר"ן. הא' דאי אפשר שיהי' טעמא דרב משום מב"מ. שהרי הש"ס תלי' בפלוגתא דתנאי בהרודה פת חמה שהוא מבשא"מ. לא קשה כלל דהתם מאחר שנרגש ריח יין אי אפשר שיתבטל. וכן תירץ הראב"ד ז"ל בהשגות על בעה"מ בפרק כיצד צולין: א ו) הב' מה שהקשה דאביי הא ס"ל כרב אף דס"ל כל איסורי תורה בס'. הא ודאי לא קשה דאביי בבת תיהא שמריח ביין לבד ואין כאן במה להתבטל ע"כ אוסר. רק מה שהקשה הר"ן אח"כ דא"כ לרבא דמתיר משום דריחא לאו מילתא וכיון דהיכא דלא בטיל כגון בדשיל"מ לכ"ע אסור והיכא שהוא בעיני' איך יהי' מותר. אך לפימ"ש לא קשיא דהרי"ף יפרש כפירוש התוס' בת תיהא במריח בחוטמו דאי אפשר לאסור משום הממש שאינו נכנס למעיו. ואת"ל שנכנס דרך חוטמו אל מעיו הא לאו דרך אכילה כלל כנ"ל. ולאביי דאמר ריחא מילתא בעצמותו אסור משום דדרך ריח כדרך אכילה. והרי מריח כשותה ודרך ריח ודאי בחוטמו ומריח כשותה. אבל לרבא ריחא לאו מילתא רק משום משהו דמשהו טעם. הא אין לאסור אלא בפיו. ומה שהקשה אהא דכתב הרי"ף דלוי לא שרי רק בדיעבד. מהא דמקשה ללוי מהא דאין צולין שני פסחים כאחד. י"ל עפ"י מה דאמרינן ביצה (דף ל"ו:) בי רחייא דאביי דלוף אתא לקמי' דרבה אמר זיל עיילי' לפורייך להתם דליהוי כגרף של רעי ואפקיה יתיב אביי וקשיא לי' וכי עושין גרף של רעי לכתחילה פירש"י וכי מותר לגרום שיהי' מאוס לו ויוציאנו]. אדהכי נפל בי רחייא דאביי אמר תיתי לי דעברי אדמר. וכתבו התוס' אף דאמרינן לעיל אין עושין גרף של רעי לכתחילה הכא שרי משום פסידא דבי רחייא. הנה דמשום פסידא שרי לעשות כדי שיהא מותר בדיעבד אח"כ משום דנמאס לו אף דהשתא אין כאן מיאוס מ"מ משום פסידא שרי לגרום. ה"נ בנ"ד דאח"כ יהי' מותר משום דיעבד. שוב שרי לגרום הדיעבד משום דחק תנורים בירושלים לגבי פסחים אם יצטרך לכל פסח תנור בפני עצמו: ח) ויש עוד להקשות לפימ"ש הרי"ף דאף למ"ד ריחא לאו מילתא צריך לביטול והא אין מבטלין איסור לכתחילה. י"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה דרבנן. ודעת המרדכי ורמ"א דבדרבנן שרי פסיק רישי'. והא אינו מתכוין שתצא ריח מפסח לפסח והוה לי' דבר שאין מתכוין ומותר. ועיין רשב"א שבת (דף צ"ח:) דמעביר ד' אמות בשני רשות הרבים ורשות היחיד באמצע למ"ד קלוטה כמי שהונחה פטור. משום מעביר ליכא דרה"י מפסיק באמצע הד' אמות ומשום מוציא ומכניס ליכא לחיובי' דלא נעשית מחשבתו עיי"ש. הנה דאף שרצה שאם יניח ברשות היחיד שילך משם הלאה לרה"ר. מ"מ כיון שלא רצה שיניח ברשות היחיד חשיב הוצאה שלא נעשית מחשבתו. ה"נ אף שרצה שאם יצא ריח מפסח זה לפסח זה שיתבטל. מ"מ כיון שלא כוון שיצא הריח חשיב בביטול אינו מתכוין והבן זה: ט) ומה שהקשה הר"ן עוד על מה שכתב הרי"ף לאסור פת שאפאה עם הצלי משום דשיל"מ. דהא שרינן נ"ט בב"ח דגים שעלו בקערה לאוכלם בכותח ולא אסרינן משום דשיל"מ. נ"ל ליישב עפימ"ש הרשב"א (סוף פ' כל הבשר) בשם הר"י מיגא"ש המעמיד גבינה בעור קיבת נבילה דאסורה. והקשה הר"י מגא"ש אפ' בעור כשירה תאסר משום בב"ח. ותירץ דבב"ח אין אוסר פחות מנ"ט ודוקא עור נבילה אוסר בפחות משום דבר המעמיד לא בטיל. אבל בב"ח אף דלא בטיל מ"מ כל שאין נותן טעם לאו דרך בישול הוא ומותר. ע"כ דגים שעלו בקערה שאוכלו עם כותח המשהו בשר שבו לאו דרך בישול עם הכותח ומותר אף דלא בטיל משום דשיל"מ. אבל פת שאפאו עם הצלי שפיר הוי דרך בישול עם הכותח שמבשלם משום הריח. ודוקא במשהו דלאו ריח כיון שאינו נותן טעם למה יערבם יחד. אבל זה מערבם בשביל הריח. ואף דריחא לאו מילתא לאסור. מ"מ מאכל שיש בו ריח מבושם טוב יותר. וע"כ תבוא עליו להתירו משום ביטול. על זה אמר הרי"ף דהוי דשיל"מ ולא בטיל: סימן צא א) הרמב"ם פסק (פ"ז מה' ע"ז הי"ג) דבע"ז מותר בשתי תערובות וברימוני בדן (בפט"ז מה' מ"א ה"י) הצריך ג' תערובות ותמהו הפוסקים על זה: ב' ונראה לי דטעם הרמב"ם לפמ"ש התוס' בהא דאמר רב דטבעת שנפל לים הגדול הותרו כולן. דדוקא נפל אבל הפיל אסור. וכתב הרשב"א דאם פירש אסור כיון שהספק לגבי אותו שפירש ואם אתה מתיר את התערובת אתה אוסר אותו שפירש. ולפי זה אם יאכל אחד מהתערובת הב' אז יהי' ניתר אותו תערובת אפי' אם יתוודע אח"כ שאותו שנפל לתערובת הב' האיסור הי' וממילא יהי' ניתר התערובת הראשון דהוי כנפל אחד מהתערובת הראשון לים הגדול. ונמצא שבמה שאוכל אפי' אחד מהתערובת הב' הוי כמפיל אחד מהתערובת הראשון לים ואסור: ג) והנה הש"ך (ס"ק מ"ב) כתב דאם פירש אחד ואח"כ נפל לים דשאר תערובת אסור כיון שנאסר הוא וגם התערובת כיון שהנפרש הוא בעין. עיי"ש. ובמנחת יעקב חולק עליו. ולפענ"ד דברי הש"ך מבוארים מדברי התוספתא הובא בר"ש מקוואות דאם טבל באחת ועשה טהרות וטבל בשני ועשה טהרות דשניהן תלויות ואפי' נשרף אחד מהם השני אסור כיון דכבר נאסר. וה"נ בשעה שפירש נולד הספק לתלות על השני אלא שלא היינו יכולים לתלות משום איסור אותו שפירש. וכיון שכבר נאסר אף אחר הספק אף אם נשרף אסור: ד) אמנם הש"ך כתב כיון שאותו שפירש אסור ומשמע דאל"כ לא הוה שייך לומר כבר אסרתה. דהי' עומד להתיר ע"י שיאכל השני. ומ"מ התערובת השני אסור. שאם תתיר אותה יהי' ניתר התערובת הראשון. אבל השתא שנאסר התערובת השני אם נפל אחד לתערובת הג' אף אם נתיר את תערובת הג' ואם יאכל אחד מן התערובת הג' יהיה ניתר גם התערובת הב' וממילא גם תערובת הראשון יהי' ניתר הא תערובת הב' בלאו הכי הי' מותר מצד עצמו רק משום היתר תערובת הראשון ותערובת הראשון לא יהי' ניתר עתה כיון שבשעה שפירש לתערובת הב' הי' אסור תערובת הב'. ודומה לדין הש"ך ודו"ק: ה) ובזה ניחא הרבה קושיות שהקשה הש"ך על דין זה הא' מדברי התוס' דליהנות מתערובת הב' בזה אחר זה מותר לא כתבו רק ליהנות אבל