אבני נזר יורה דעה פז

מליחה. ונגד הקרום לבד יש ששים. ובכל הקדירה יש ששים אף נגד הקליפה מהו שיאסר מחמת איסור דבוק א) תשובה. דבר זה מחלוקת הלבוש עם הש"ך. דלדעת הש"ך (סי' צ"ו) חשיב איסור דבוק. וכן דעת מהר"ם מלובלין. והש"ך (סי' הנ"ל) חולק עליהם עיי"ש בצנון שנאסר כדי נטילה ובשלו דלדעת הלבוש ומהר"ם מלובלין צריך ס' בקדירה נגד כל הצנון ולדעת הש"ך א"צ ס' רק נגד הנטילה: ב) ולפענ"ד יש ליתן טעם לדברי הש"ך עפימ"ש התוס' ושאר פוסקים בטעם צלי שאוסר כ"ק ולא אמרינן שקליפה תאסר חברתה וכן לעולם. משום דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שאיסור עצמו יכול לילך לשם. והאיסור עצמו אינו יכול לילך לשם דאין בלוע יוצא בלא רוטב [וכן ביאר הרב פרמ"ג דבריהם]. והנה הרשב"א בשמעתא דטיפת חלב כתב בהא דאין בלוע יוצא בלא רוטב פי' שאינו יוצא אלא באמצעות הרוטב וע"כ צנון זה שנאסר כדי נטילה מחמת בליעה אין הבליעה יוצא רק ע"י הרוטב. ותיכף שיצא לרוטב נתבטל. ואף חתיכה שדבוק אינו יכול לבלוע מהאיסור שבלוע בה רק באמצעות הרוטב כדמוכח מהא דאין קליפה אוסרת חברתה. וע"כ אין הצנון נאסר כיון דהבלוע אינו יוצא לשם. וגוף הנטילה אין אוסרתה דאין הנאסר יכול לאסור. ואף שבולע ע"י הרוטב. הא מה שיוצא לרוטב נתבטל דברוטב יש ששים כנגד הנטילה: ג) ואפי' אם אין ברוטב לבד ששים רק עם שאר הצנון דבזה י"ל לכאורה דצנון נעשה נבילה מחמת הנטילה שגוף הצנון יכולה לבלוע ולא חשיב פירש מהאיסור כיון שבולע משהו באמצעות הרוטב והרוטב אינו מבטלו כיון שברוטב לבד אין ששים רק עם הצנון והרי הצנון נעשה נבילה כיון שלא פירש לגמרי כנ"ל. ליתא ושיבוש הוא. דהא דצריך ששים כנגד כולה היינו משום דלא ידעינן כמה נפיק מינה. וטעם איסור דבוק ג"כ משום דבלעה עיקר הטעם. וא"כ כיון דברוטב ושאר הצנון יש ששים כנגד הנטילה. א"כ ממנ"פ אם יצא כל כך טעם מנטילה אל הרוטב עד שאין הרוטב ס' ע"כ לא נשאר טעם בהנטילה כדי ליתן טעם בשאר הצנון דא"כ הי' בנטילה כדי ליתן טעם בהרוטב ובשאר הצנון וליתא. שהרי בין שניהם יש ס' וק"ל ואם במה שיצא אל הרוטב יש ברוטב ס' כנגדו. הרי נתבטל קודם שיגיע אל הצנון ושפיר חשיב פירש האיסור לגמרי ומותר הצנון: ד) אמנם בנ"ד שנתבשל עם הקרום ג"כ י"ל דנהי שהבלוע שבקליפה אינה יכולה לצאת כי אם דרך הרוטב. מ"מ כיון שבלוע עכשיו מהקרום גופי' שלא באמצעות הרוטב דמחמת הבל הקדירה בולע בכולה א"כ לא חשוב פירש. ושפיר אוסר מחמת איסור דבוק: ה מיהו מדברי הב"ח שהביא הש"ך משמע דאף במקום שהאיסור גופי' נתבשל ג"כ לא אמרינן איסור דבוק להצריך ס' גם נגד הנטילה שבלעה. ואולי גם בזה י"ל כיון דהאיסור שבלע תחילה אינו יוצא בלי רוטב ע"כ חוזר להיות היתר כשפירש מהאוסרו כיון שנגד האיסור שבולע עכשיו יש בו ס' ודו"ק. וצ"ע בזה כעת: סימן צ א) לבאר שיטת הרי"ף (בפ' גיד הנשה) בדין ריחא מילתא. שהר"ן כתב דקצת דברי הרי"ף בכאן אינם מחוורים עיי"ש. והעיקר פלא אצלי שהרי"ף כתב דהא דרב לטעמי' דאית לי' מין במינו לא בטיל אבל לדידן דס"ל דאינו אוסר פחות מא' בששים. כ"ש בריחא בעלמא דלא אסרינן לה. הנה דריח לא הוי טפי ממשהו גם לרב. וללוי כתב בפח שאפאה עם הצלי דלא בטיל משום דשיל"מ. הנה דללוי ג"כ הוה משהו. וא"כ רב ולוי דמר אמר מילתא ומר אמר לאו מילתא. הא בין למר ובין למר משהו הוי טפי לא הוי. והוא תמוה גדולה: ב) אך ברורן של דברים דבענין ריחא מילתא יש לפרש שני פנים הא דמריח כאוכל או כשותה. ותדע לך דבתוס' ע"ז (י"ב: ד"ה אלא) פירשו הא דבת תיהא במריח בחוטמו עיי"ש [דלא כפי' הערוך ערך תה ד' שנותן פיו על הבת תיהא] ושם (בדף ס"ו: ד"ה אביי) כתבו דאביי סבר דחשבינן לי' כשותה. הנה דמריח כאוכל או שותה. ולאו משום שדרך החוטם נכנס במעיו. דאין לך שלא כדרך אכילה גדול מזה. ובכהאי גוונא נראה דאף לכתחילה מותר וכמ"ש כיוצא בו הב"י (או"ח סי' שכ"א) בשם ר' ישעי' בדוכה בקתא דסכינא מותר והקשה ב"י דהא ע"י שינוי אסור מדרבנן. ותירץ משום דהוי שינוי גמור מותר אפי' לכתחילה. ה"נ באוכל דרך חוטמו דודאי לאו אכילה הוא כלל אלא דמריח כשותה. וכיון דדרך ריח הוא אוסר כמו באכילה כדרך אכילה. זה פן הא'. וזה הוא שיטת רב דריחא מילתא: ג) פן הב' דלעולם מריח לאו כשותה אלא שאם קלט הריח דרך פיו הוא כאוכל דע"כ הריח נתערב בו דבר מה מגוף הדבר ואם לאו למה מריח רק שהוא דק מאד והוא משהו דמשהו. וכזה מצאתי בספר כוזרי החדש ויכוח רביעי אות נ"ו. אך שהוא מפרש כן לרב דאמר ריחא מילתא. ולרי"ף כן ס"ל ללוי [אבל לרב הריח בעצמותו אסור כשותה ולא משום מעט ממש שבו וריחא בעצמותו מילתא. אבל ללוי הרגשת הריח לא אכפת לן דריחא לאו מילתא. אלא מ"מ מעט ממש פתיך בי'. ודוקא כשקלט הריח דרך פיו. אבל דרך החוטם לאו כלום הוא]: ד) וע"כ רב אוסר בשר נבילה עם בשר שחוטה דריח נבילה וריח שחוטה מין במינו דשניהם שם ריח עליהם. ואין לומר שיתבטל ריח נבילה בממש של שחוטה. שהרי נרגש הריח. רק שתאמר שיתבטל בריח שחוטה ואותו ריח שמרגיש רובו ריח שחוטה. שהשחוטה ודאי יש בו יותר ריח עצמו ממה שקולט ריח מנבילה]. ע"ז אמרינן מב"מ לא בטיל. והתינח לרב דריח אוסר בעצמותו משום הריח דמריח כשותה. אבל ללוי דאין ריח אוסר רק משום שיש בו מן הממש משהו דמשהו שפיר בטל הריח דנבילה בממש של השחוטה שהרי תרי שמא אית להו. זה שמו ריח בשר וזה שמו בשר, ודוקא לרב דריח אוסר בעצמותו אי אפשר שיתבטל בגוף השחוטה שהרי נרגש הריח. אבל ללוי מה שנרגש הריח לא איכפת לן דריחא לאו מילתא רק משהו דמשהו ממש שיש בו ושפיר בטל בגוף השחוטה כיון דמ"מ שמו ריח ותרי שמא נינהו זה שמו ריח בשר וזה שמו בשר. ודו"ק היטב כי נכון וברור: