אבני נזר יורה דעה פג

כלים דלא חיישי' בדגים ובשר משום דהוי נ"ט בר נ"ט ואף דטעם שני באיסור ל"ל בה דלא שייך שהאיסור לא פקע: ג) אמנם נראה להוכיח משם להיפוך. דהא מבואר בט"ז (סי' צ"ה) דהא דלא חיישי' לפליטת כלים בבשר ודגים. וילפי' לה מדחזינן הרבה אמוראי דאכלו דגים שעלו בקערה בכותח. ולכאורה קשה מנ"ל למילף דאפי' נצלו בקערה של בשר דמותרין דלמא דוקא בעלו דאכלו אף בכותח משום דנ"ט בר נ"ט הוא. ה"ה דליכא סכנה משום דנ"ט בר נ"ט הוא. משא"כ ניצלו דלא חשיב נ"ט בר נ"ט. י"ל דאיכא נמי סכנה. וא"ל דלענין סכנה אף עלו לא הוי נ"ט בר נ"ט דג' טעמים בעי'. דהא כתבו התוס' חולין (ד' קי"ב ד"ה הלכתא) בהא דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו. דבהקדירה דמבשל בה חטאת אתמול מבשל בה שלמים האידנא ולא אמרי' דממעט באכילת שלמים משום דהוי נ"ט בר נ"ט קודם שיבא לידי איסור יעש"ה. הרי דס"ל דשני נותני טעמים לא חשיב טעם גמור ומותר. ולדידהו צ"ל דבדגים שעלו בקערה לא חשבינן ג' נותני טעמים דטעם ג' מהדגים לכותח הוי באיסורא דתיכף שנעשה טעם ג' חל האיסור. וע' בר"ן במה שיישב דברי בעל התרומה יע"ש. וא"כ ה"נ בדגים שעלו בקערה הוי נ"ט בר נ"ט לענין סכנה. א"ו כיון דבעת שנעשה טעם שני נעשה ארס לא חשיב נ"ט בר נ"ט וחשיב טעם ראשון. כשם שאין מחשבין טעם ג' מהדגים אל הכותח כנ"ל. וע"כ שפיר מוכח דאפי' בגוונא דלא שייך נ"ט בר נ"ט אין חוששין בפליטת כלים משום סכנה. וה"נ בשעה שנעשה ארם טעם גמור הוא אף שאח"כ נעשה טעם קלוש הוי סכנה וכמו באיסורא. דאי אמרת דלענין סכנה לעולם כהתירא דיינינן לה א"כ בדגים שעלו בקערה הוי כנ"ט בר נ"ט דהתירא כנ"ל. אלא ודאי כדאמרינן: ד) שוב ראיתי בפת"ש (סי' קט"ז בשם ס' תפל"מ שכתב בשם זקינו הגאון דכשנאסר המאכל משום סכנה גם הכלי אסור בלא הגעלה כיון שכבר נעשה ארס יע"ש. הרי כדכתיבנא. [במ"ש לעיל דמוכח מהתוס' דבשני נותני טעמים סגי. והטעם שבו נעשה איסור אין מחשבין. דאל"כ קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב אמאי. הא נ"ט בר נ"ט הוא אולם דעת הרמב"ן הובא בר"ן דג' נותני טעמים בעי' ולדידי' מחשבין ג"כ טעם ג' מדגים לכותח יע"ש. וכן נ"ל שהוא דעת הרשב"א בתשו' הובא בב"י (או"ח סי' תנ"ב) דאין מגעילין בכלים בני יומן אא"כ יש במים ס' נגד שניהם דטעם שנפלט מהכלי ראשון חוזר וניעור. ואם נאמר דבשני נותני טעמים סגי. ה"נ טעם הנפלט מהכלי ראשון כבר נתבטל קודם פליטת כלי שני ונעשה נ"ט בר נ"ט דהתירא אלא דג' נותני טעמים בעי'. ובדגים שעלו בקערה מחשבין נמי טעם שיצא מהדגים לכותח כנ"ל. ולפמ"ש באגלי טל (מלאכת דש ס"ק ל"ז בהגה) אין ראי' מהרשב"א יע"ש]: ה) ולענין הקדירה אחרת מה שנפל על הקדירה מבחוץ אינו מזיק כיון דהוי פליטת כלים. ואם היינו אומרים דההיתר משום נ"ט בר נ"ט הי' מקום לומר דהכא לא חשיב נ"ט בר נ"ט כיון שבא דרך הלוכו אל התבשיל וכמ"ש בחו"ד (סי' צ"ה). אבל לפי מה שהעלינו גם בזה חשיב פליטת כלים. ואף שמסופקין אם נפל לתוכו יש להתיר משום ס"ס דאת"ל נפל שמא יש ששים ואף דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב. מ"מ הא אמרי' ביומא (פ"ד:) הא דפרוש מקצתייהו דהיכא דלא איתחזק ישראל בהאי חצר אזלינן בתר רובא וה"נ כיון דלא איתחזק רוטב דגים בהאי קדירה אזלינן בתר ס"ס כנ"ל. מיהו זה לפרש"י ביומא בהא דפרוש מקצתייהו. אך להלכה לא קי"ל כפי' הזה. וא"כ אין להקל: סימן פו א) בדין אם מצטרפין שני מיני איסורין להעשות איסור מורכב משניהם. יש להעיר מהא דחולין (ד' ע"ה.) השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה וחייב בזרוע ולחיים וקיבה. ולכאורה למה לי שחיטה אפי' מת מאליו יהי' מותר דאיסור נבילה ניתר בשחיטת אמו כדקאמר התם בסמוך ואם מת טהור מלטמא במשא. ואיסור טריפה אין בעובר. רק שאסורה ממנ"פ אי בתר עצמו אזלת הא מתה ונבילה הוא. ואי בתר אמו שדית לה טריפה הוא דהוי כאחד מאברי'. וכן פירש"י שם [עי' ריטב"א ור"ן סוף סנהדרין גבי בהמה חצי' של עיר הנדחת דשחיטה שאינה ראוי' אינה מתרת באכילה]. הנה דיש איסור מורכב מנבילה וטריפה. אך משם אין ראי'. שהרי כתב הרמב"ם חצי שיעור נבילה וח"ש טריפה מצטרפין למלקות: ב) והנה שם (ד' ס"ט בעי ר' חנינא הוציא העובר את ידו בעזרה מהו מי אמרינן מיגו דהוי מחיצה לגבי קדשים כו' ותיבעי לך קדשים קלים בירושלים פירש"י דהחזירה והכניסוה לעזרה ושחטוה. וליכא לאוקמי בשוחט שלמים בירושלים והוציא העובר את ידו לחוץ דא"כ אף הבהמה אסורה משום שוחט קדשים בחוץ יע"ש. ובתשו' רעק"א החדשות (סי' י') פשיטא לי' דבשחיטה בירושלים אף דאם אסורה משום שחוטי חוץ בן ט' חי הנמצא בתוכה ניתר בשחיטת עצמו כדין הנמצא במעי טריפה. וע"כ הוקשה לו לדעת הפוסקים בן ט' חי שהוציא ידו לחוץ והאם היתה טריפה אותו היד אינו ניתר בשחיטת עצמו. וא"כ יש נ"מ בבעי' זו גם בשחטה בירושלים אם שחטו אח"כ להעובר שאם נחשב העובר יוצא יהי' היד אסור יע"ש והנה לפי שיטתו יהי' מוכח מפירש"י שמצטרפין איסור שחוטי חוץ ונבילה להעשות איסור מורכב משניהם: ג) אך לפי דעתי הולד עצמו נאסר משום שחוטי חוץ ולא מהני' לי' שחיטת עצמו, ולא דמי לנמצא במעי טריפה. שהאם טריפתה אוסרתה וולד שאינו טריפה מותר. אבל הנשחט בחוץ שחיטתה אוסרתה, וכיון דאהני שחיטה לולד לטהר מידי נבילה נאסר הולד ג"כ. ועי' תמורה (דף י"א: י"ב.) ולעולם יש לומר דאין שני איסורין מצטרפין להעשות איסור אחד מורכב משניהם ודו"ק: ד) עוד יש להעיר מיבמות (ד' ס"ו.) כל האוכל [בתרומה] מאכיל שאינו אוכל אינו מאכיל והרי הערל וכל הטמאים שאין אוכלין ומאכילין [התם פומייהו כאיב להו] ואם נאמר דשני מיני איסורין אין יכול להיות איסור אחד מורכב משניהם. מה קושיא. איסורי זרות אין בעבד של ערל שרבו אינו זר. ולא איסור ערלות וטומאה שבעצמו אינו ערל וטמא. ולא דמי לרבו חלל שנתחלל מקדושת כהונה וזר הוא. ובין מצד עצמו בין מצד רבו זר הוא. אבל רבו ערל וטמא ערלות וטומאה עם זרות שני מיני איסורין הם. אלא