אבני נזר יורה דעה פב

כו' דמוכח דאפי' כדי נתינת טעם לא אסר במינו. תמוה לי טובא דהא הש"ס מוקי מימרא דר"ל כמאן דלית לי' רואין. ואנן קי"ל כמ"ד רואין וכנ"ל: ד) אלא דקשה לפי זה הא דאמר רש"י דרבא לית לי' טעם כעיקר. ולא אמר דכולי שמעתא לית לה טעם כעיקר בחולין. דאי לית ליה טעם כעיקר בחולין. א"כ היכי מצינו למילף דיותר מששים מותר הא לקולא לא גמרינן מזרוע בשלה: ה) ונראה דהנה בתוס' (ד"ה לאו) הקשו דזהו היתר הבא מכלל איסור דילמא הפירוש דלכתחילה הותר לבטל האיסור. ונראה דהנה ידוע דברי הר"ן בנדרים דלרבנן דס"ל עולין אין מבטלין זה את זה הטעם משום מין במינו. דאינהו ס"ל הא דמב"מ בטיל משום דאף דשניהם שוים בטעם ובשם חשיב מין בשא"מ משום דחלוקים באיסור והיתר. וע"כ עולין אין מבטלין זא"ז כיון דשניהם עולין וה"ה היתר בהיתר לא בטיל עיי"ש. וממילא איסור באיסור ג"כ לא בטיל לרבנן. והנה בישול האיל עם הזרוע הי' קודם הקטרת אימורין כמפורש בתורה. והנה בש"ס פסחים (ד' נ"ט) מבואר דאסורים כהנים לאכול הבשר עד לאחר הקטרה. ומשמע מדברי התוס' זבחים (ל"ו ד"ה שיאכלוהו) דאף בקדשים הנאכלים לבעלים הדין כן. דאסורים לאכול קודם הקטרה. דסתם קאמר הנאכלים ליום ולילה ואף תודה ואיל נזיר בכלל. וכן משמע בתוס' ביצה (כ':) וברש"י קידושין (נ"ב. ד"ה כי קזכי וד"ה משלחן גבוה). וא"כ כיון דבשעת בישול איל עם הזרוע לא נתבטל דהוי איסור באיסור ולא חל הביטול רק בשעת הקטר אימורין וביטול ממילא הוה ולאו איהו קמבטל ולא שייך בזה אין מבטלין איסור לכתחילה. ע"כ משני דאתי כר' יהודה דמין במינו לא בטיל והכא גלי קרא דבטיל. ולדידי' שפיר הוי חידוש מה שהותר לבשלם יחד. דלדידי' עולין מבטלין זא"ז ולא שאני לן בין איסור בהיתר לאיסור באיסור. ושפיר הוה חידוש מה שהותר לבטל: ו והשתא א"ש שמעתא דזרוע בשלה אף למ"ד טע"כ דאורייתא. די"ל דאתי כמ"ד מין במינו בטיל ולדידהו עולין אין מבטלין זא"ז וה"ה איסור באיסור דלא בטיל וזרוע בשלה לאו חידוש הוא ושפיר ילפינן מזרוע בשלה אף להקל. והשתא הוקשה שפיר לרש"י דנילף מיני' אפי' היכא דיהיב טעמא שיתבטל לדידן דמב"מ בטיל. אבל לרבא דאליבי' משני הש"ס דזרוע בשלה חידוש הוא וע"כ לא ילפינן בעלמא להתיר טעם כעיקר [וע"כ משום דרבא לשיטתי' דס"ל גבי חמרא חדתא בענבי דמב"מ לא בטיל וכמ"ש רש"י בשמעתא דטיפת חלב] מוכרח לומר דרבא לית לי' טעם כעיקר בחולין ודו"ק: ז) העולה מזה דלמ"ד טעם כעיקר דאורייתא ע"כ ס"ל מב"מ בטיל דאל"כ מנ"ל שיעורא דששים ומאה. ומשמע דהנהו שיעורי כ"ע אית להו. אלא ודאי דס"ל מין במינו בטיל וזרוע בשלה לאו חידוש הוא וילפינן מזרוע בשלה להקל: ח ובזה מיושב קו' התוס' בשמעתא דטיפת חלב. דהנהו תנאי דילפי ממשרת ומגיעולי נכרים טעם כעיקר אמאי לא ילפי מבב"ח לאביי. ולפמ"ש ניחא דהנה ק"ל לפמ"ש התוס' בשמעתין דזרוע בשלה דלפעמים הזרוע עם מקצת מן האיל חוץ לרוטב ונותן הזרוע טעם במה שחוץ. ופעמים שאין רוטב באותו מקצה. ומבואר מדבריהם דאף שאין רוב לבטל הטעם מ"מ אי לא אמרינן טעם כעיקר מותר. רק למ"ד טעם כעיקר אסור אפי' במין במינו כיון שאין רוב נגד הטעם ולא בטיל. וכן משמע בהרשב"א בשמעתא דבדידי' משערינן או במה דנפיק מיני' דפשיט דבדידי' משערינן דאי במה דנפיק מיני' מנא ידעינן. והקשה הרשב"א כיון דשיעור ששים דרבנן ומדאורייתא חד בתרי בטיל ניזיל לקולא וכל היכי דאיכא טפי מחד בדידי' לשתרי כיון דנפיק לי' מספיקא דאורייתא. וי"ל דכיון דהיכא דליכא טפי מחד בדידי' ע"כ בדידי' משערינן דהוה ספק דאורייתא וכמ"ד טעם כעיקר דאורייתא. לא פלוג. ולעולם בדידי' משערינן. הרי דאפי' ליכא רוב מ"מ ליכא איסור תורה רק למ"ד טעם כעיקר דאורייתא. הרי דלמ"ד טעכ"ע לאו דאורייתא א"צ לטעם דביטול מה"ת. ט) והשתא לר' יהודה דאית לי' מב"מ לא בטיל באיסור תורה. ובדרבנן מודה כדמוכח מהא דמשני הש"ס שאני ציר דזיעה בעלמא הוא יע"ש בתוס' וברשב"א. וא"כ היכא שלא נתערב אלא טעמו יתבטל לר' יהודה. וצ"ל דלר' יהודה דאמר מב"מ לא בטיל הטעם כמ"ש הר"ן דמינו אינו מבטלו ואדרבא מחזקו וא"כ הוי כאילו עומד בפני עצמו וכשהטעם בפ"ע ולא נבלע באחר פשיטא דאסור וכמבואר ברשב"א וכדילפינן מהטמאים. ולפי זה ה"ה לרבנן בהיתר בהיתר דאפי' טכ"ע לאו דאורייתא מ"מ חשיב גופו כיון שהוא כאילו הי' בפ"ע. וא"כ אי אפשר ללמוד מבב"ח דהוי היתר בהיתר וא"צ לטעם כעיקר. אך אביי ורבא לשיטתם דס"ל כר' יהודה דמב"מ לא בטיל כנ"ל ולדידי' היתר בהיתר לא חשיב מב"מ. אבל להנהו תנאי אי אפשר ללמוד מבשר בחלב: סימן פה שאלה מחבת של דגים ושתי קדירות של בשר עומדים ביחד אצל האש והרתיח המחבת ונפל מים מתוכה לתוך קדירה אחת של בשר ולא נודע אם יש ס' בקדירה של בשר. ולהשני' לא נודע אם נפל לתוכה כלל רק על הקדירה בחוץ בודאי נפל. מהו הדין: א) תשובה הנה הקדירה ראשונה הדבר פשוט לאסור דספק סכנה לחומרא. אך יש לעיין אם מותר להוסיף בכדי שיהי' ס' דבזה לא שייך אין מבטלין איסור לכתחילה דאינו אלא משום סכנה. ומ"מ נראה דאין להתיר הבשר שהרי כתב הרשב"א הביאו הטור (סי' ק"ו) דאפי' בשאר איסורין דלא אמרי' חנ"נ מ"מ חתיכה שבלעה איסור אינה יוצאת מאיסורה. וכתב הב"י בשם הרשב"א טעם א' משום דעיקרה ורובה של הטעם נשאר בחתיכה. וא"כ ה"נ עיקר טעמן של דגים נשאר בבשר שבלע ראשון: ב) אך יש לעיין לפמ"ש המג"א (סי' תס"ז) בזתים שבלעו חמץ קודם הפסח ונכבשו מקודם הפסח והי' ס' נגד החמץ שאין נאסרין בפסח. ומבואר הטעם בחו"ד בכמה מקומות משום דאפשר לסוחטו בהתירא מותר. וה"ט דבצלים הבלועים מבשר ובשלם בחלב דאם יש ס' בחלב נגד הבשר מותר. והדברים עתוקים. ולפי"ז י"ל בבשר שבלע טעם דגים דאם נסחט מותר דבדגים לא שייך שכבר נאסרין דסוף סוף עכשיו אין סכנה. וטעם קלוש שנשאר בבשר אינו מזיק כשם שלא יוכל לחול עליו שם איסור. ובזה י"ל דה"ט דפליטת