אבני נזר יורה דעה פא

הבשר נעשה אפר והחלב נשאר חלב הי' מותר. וכ"ש השתא ששניהם אפר ולא שייך בהו נתינת טעם כלל. ודוחק לומר דמתני' כר' יהודה ואינהו כרבנן. ועוד דמדסיפא ר' יהודה רישא לאו ר' יהודה. ועוד דא"כ אמאי לא פסקו כסתם משנה. ועוד דאפי' למ"ד אפשר לסוחטו אסור מ"מ אם יצא כולו כולי עלמא מודו דמותר להתוס' ושאר פוסקים הנ"ל. אלא שאם נשאר בו קצת מסייע אחד לחבירו. משא"כ הכא שנתבטל מתורת חלב לגמרי וכל אחד נתבטל מכח שהאוסרו נעשה אפר: ג) ונראה ליישב דהנה נבילה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבילה. ואילו באיסורי הנאה אפי' האפר אסור. ואם מעולם לא הי' ראוי לאכילה אינו אסור בהנאה. וכן מוכח מחמץ נוקשה דאינו אסור אי לאו דגלי קרא ואע"ג דהוי איסור הנאה אפי' לחזקי' וצ"ל החילוק דבאיסורי הנאה כיון שמעיקרא נאסר בהנאה אין האיסור פוסק. משא"כ באיסורי אכילה אף מעיקרא לא נאסר רק האכילה והשתא לאו אכילה הוא: ד) ובזה ניחא מה שפסק הרמב"ם דבב"ח וכלאי הכרם אף אם נפסד מאוכל אדם חייב עליו. משום דמעיקרא הי' חייב עליו שלא כדרך אכילה. משא"כ בשאר איסורי הנאה אע"ג דמעיקרא הי' אסור אף בהנאה. מ"מ אם נהנה אח"כ אינו לוקה. שהרי הרמב"ם סובר דעל הנאה אינו לוקה. וה"ה בבב"ח דמעיקרא נאסר אפי' ליהנות מן האחד לבד. כגון אם ימכור ואחד חוץ מדמי השני. ה"ה אח"כ אפי' נפרדו זה מזה לגמרי נשאר איסור הנאה שבו. וכל זה לדידן דקי"ל דבב"ח אסור בהנאה. אבל לאיסי בן יהודה דמתיר בב"ת בהנאה וכן בבב"ח דרבנן דמותר בהנאה אם נפרדו זה מזה מותר: ה) והנה בטפת חלב שנפלה על החתיכה לדידן דקי"ל דחם בחם אפי' בקדירה אם כולה חוץ לרוטב אינו אוסר אלא כדי נטילה ואין הרוטב מסייע להבליעה. א"כ הוי כצלי וטיגון דאינו אסור אלא מדרבנן. בזה אם נפרדו כ"ע מודו דמותר שהרי מעיקרא לא נאסרו אלא לאכול שניהם יחד שאם אוכל אחד הרי נפרד ומותר ודו"ק. אך בנשאר מקצת בזה פליגי רב ושמואל. והא דפריך לרב מזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב. ומשמע דאי אפשר לסוחטו מותר הוה ניחא. היינו משום דא"כ הוה מצי למימר דסובר כאיסי בן יהודה דמתיר בב"ח בהנאה ודו"ק. והר"ן שכתב דלא אמרינן חנ"נ אלא דרך בישול. וע"כ לומר דטפת חלב שנפלה על החתיכה דרך בישול חשיב. משום דאזיל לטעמי' דהבל לחות הקדירה מוליך האיסור בכל החתיכה והוי כבישול: שו"ר בחוו"ד (סי' צ"ב) שתירץ קושית הט"ז על המחבר הנ"ל משום דלא הוי דרך בישול ולא הוי איסור מחמת עצמו. ותמיהני עליו שהרי בגמ' אמר רב דכיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשה נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה. ואם אינו אסור מחמת עצמו יחשב אינו מינו כמ"ש התוס' להשיג על הרשב"ם שכתב דלמ"ד מב"מ לא בטל צריך שני פעמים ששים. והתולדה שהוציאו התוס' מזה לענין תבלין הבלועין מדם קי"ל להלכה. והש"ך (בסי' פ"ז) כתב כן במעמיד לבד. והוא רצה לומר שם דאפי' בבב"ח גמור לא חשיב איסור מחמת עצמו לענין מעמיד. והיינו משום דקיל טובא ויש אומרים דאפי' בס' בטיל: ז) עוד ראיתי להחוו"ד שכתב דאפי' אם הטעם דהבל לחות מוליך האיסור בכולה לא חשיב איסור מחמת עצמו. ולדבריו האיך אמר הר"ן דאם אינו דרך בישול לא אמרינן חנ"נ ותו לא מידי: סימן פד הלכות תערובות שמעתא דזרוע בשלה א) חולין (צ"ח:) עי"ש כל הסוגיא ובתוד"ה רבא אמר השיגו על רש"י. ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י ברווחא. ויתיישב גם קושיית התוס' בד"ה לאו למעוטי. גם קושיית התוס' בשמעתא דטיפת חלב ד"ה מבב"ח. והוא עפ"י המבואר ברש"י (בעמוד א') ד"ה ושניהם לא למדוה וז"ל ואע"ג דאי אתי למילף מיני' מצית למילף אפי' היכא דיהיב טעמא דהא הכא איכא למימר דאי שלא במינו הוה יהיב טעמא אפי"ה רבנן אחמור ואמר טעמא לא בטיל. ומבואר מדבריו דאפי' ביותר מששים ומאה אינו ברור שפוסק הטעם. עוד מבואר מדבריו דאע"ג דהשתא אינו נותן טעם דמין במינו הוא. מ"מ כיון דשלא במינו הוה יהיב טעמא חשיב טעם גמור. דהא כתב דהוה מצי למילף מיני' אפי' היכא דיהיב טעמא: ב) ודבריו ברור מללו. דהנה בזבחים (עח.) בשמעתא דהפיגול והנותר והטמא שהביאו התוס' בעצמם הקשה הש"ס על ר"ל דאמר נותן טעם ברוב לאו דאורייתא מהעושה עיסה מן החטין ומן האורז חייב בחלה אם יש בו טעם דגן. ומשני דשאני בההיא דר"ל דבמינו. והקשה דלימא רואין כאילו הוא אינו מינו. כמו בדם שנתערב ביין או בדם תי'. ומשני דאתי כתנאי ור"ל לית לי' רואין. והנה אנן קי"ל כסתם משנה דאמרינן רואין כמבואר ברמב"ם (פ"ב מהלכות פסהמ"ק) וכן קי"ל בש"ע לענין כסוי הדם. והנה שם בזבחים (דף ע"ט) כתבו התוס' וצריך לדקדק מ"ש לגבי קדשים וטומאה ומקוה אמרינן רואין. וגבי איסורא לא אמרינן רואין עיי"ש. ומ"מ מבואר דבקדשים קיי"ל דאמרינן רואין אף לענין איסור אכילה בקדשים כמו בפיגול ונותר וטמא כנ"ל. וא"כ בזרוע בשלה דבקדשים איירינן אין חילוק בין מינו לשאינו מינו ומצי למילף מיני' אפי' היכא דיהיב טעמא אלא דרבנן אחמור כו'. (ולכאורה קשה על רש"י דהיכי אמר דמצי למילף מיני' להתיר אפי' היכא דיהיב טעמא. דהא לקולא לא גמרינן מזרוע בשלה דחידוש הוא כמבואר בסוגיא. ויתבאר אח"ז]: ג) והשתא מיושבים כל קושיות התוס'. מתחילה מה שהקשו מה דחקו לפרש דרבא לית לי' טעם כעיקר בחולין בטעם גמור כיון דהכא לא איירי בטעם גמור. ניחא כיון דרש"י ס"ל דאפי' ביותר מששים אינו פוסק הטעם והוי טעם גמור. וא"ל דמ"מ נלמד מזרוע בשלה דע"י ששים מותר אף נותן טעם. דליתא דלקולא לא גמרינן מזרוע בשלה. והשתא ניחא ג"כ מה שהקשו מהא דהקומץ רבה שתי מנחות שנתערבו דבטיל ברוב לרבנן דס"ל מין במינו בטל. דע"כ אין כל שהו אסור בקדשים. דהכא לאו כל שהו אלא נותן טעם. והתם לא שייך נתינת טעם כיון דלאו לענין אכילה מיירי רק להקטיר. ומה שהקשו מר"ל דהפגול והנותר