אבני נזר יורה דעה פ

סיני כדאיתא בש"ס בכמה דוכתי ולא משום דאין איסור חל על איסור וטעמו של דבר י"ל משום דאיסורי תורה איסורי חפצא נינהו ושבועה איסור גברא. והי' שבועה חל עליו כמו שחלין נדרים על השבועות. רק משום דמושבע עליו מהר סיני הוי איסור גברא ג"כ כשאר שבועות]. ובח"ש אינו מושבע עליו שהם לא נשבעו רק על כשיעור וממילא נאסר ח"ש. וכן דעת הפרמ"ג בפתיחה לי"ד. אבל איסור בב"ח אינו חל על ח"ש. וה"ה שאינו חל על שלכד"א. ותדע דהא חצי זית חלב וחצי חלב אין איסור בב"ח חל על איסור חלב. אלא ודאי מוכרח כדכתיבנא: יא) ולשיטת שאר פוסקים החולקים וס"ל דשלא כדרך אכילתו אין אסור אלא מדרבנן והתוס' מכללן בשבועות (כ"ג :) מ"מ לדידהו לק"מ. דהתוס' כתבו בפסחים (כ"ו .) בד"ה ורבא שאני היכל דלתוכו עשוי דהטעם משום שלכד"א. והקשו דהא בהקדש לא כתיב בי' אכילה. ותירצו דילפינן מתרומה דכתיב בי' אכילה. וזה דלא כאביי דס"ל דבב"ח דלא כתיב בי' אכילה אע"ג דילפינן מנבילה דכתיב בי' אכילה חייב שלכד"א. ועי' במהרש"א. ומבואר מדבריהם דלא קי"ל כאביי בהא דמחייב בב"ח שלכד"א. ומ"מ להלכה י"ל דתלי בפלוגתא דאיסי בן יהודה אם גמרינן מנבילה או משאר דברים. וצריך להעמיק בזה בסוגיית פרה ורחל ואין כאן מקומו: יב) ומדברי הרמב"ם שכתב בכלאי הכרם לוקין שלכד"א דלהכי אפקא רחמנא בלשון הקדש. מבואר מדבריו דבהקדש אסור שלכד"א. והיינו משום דפסק כאביי בבב"ח. ומ"מ מבואר דהרמב"ם והתוס' פליגי אהדדי. והמהרש"א שם הקשה על התוס' דא"כ קשה לרבא מכלאים. ולדברי הרמב"ם הנ"ל לק"מ כיון דבלשון הקדש כתיב והקדש אסור להתוס' אליבא דרבא. ודו"ק היטב ועי' רש"י קידושין (ל"ח .) ד"ה ואסורין בהנאה: יג ואשר תמה על המחבר שפסק דאיסורין מבטלין זא"ז. בלי ספק שאין לו ספר דגול מרבבה שהוא תמה ע"ז עיי"ש: יד) ומה שהקשה על הראב"ד דס"ל באין טעמם שוה אין מצטרפין למלקות מחצי זית בשר וחצי זית חלב שלוקין עליהם. אינו דומה דבבב"ח לא אסרה תורה טעם בשר לחוד וטעם חלב לחוד. רק טעם המעורב מבב"ח אסור ובזה הוי שניהם טעם אחד: טו) ולעניין בשר טהורה וטמאה כאחד שנתבשלו בחלב דכתב הפרמ"ג דמותר בהנאה משום דמבשר טהורה לחוד אין בו כדרך בישול. ומעכ"ת ביקש בזה חשבונות רבים דמשום דהוי כמו דרך מליחה וכבוש. ואיני יודע למה הצריך לזה. דמה שאינו דרך בישול מחמת שאין בו כדי ליתן טעם אף מדרבנן מותר. ומה שאסור באכילה היינו משום שהבשר נעשה נבילה וזה פשוט: טז) ומה שהקשה על הפרמ"ג דבב"ח ביותר מששים אינו מותר אלא משום דלא הוי כדרך בישול והכא הוי דרך בישול כיון דגם הטמאה יש בו כדי ליתן טעם. אשתמיטתי' למעכ"ת דברי התוס' בע"ז (ד' ס"ה:) ד"ה הבגד שאבד בו כלאים וז"ל וא"ת והרי בב"ח כו' ואפי"ה בטל וי"ל דבב"ח גלי קרא להדיא דבטל דדרך בישול אסרה תורה. הרי דכיון דגלי קרא דביותר מששים מותר. שוב אמרינן דהטעם משום דבטל ולא דמי לתרי כילי יומא בחלבא דמותר אף שלא נתבטל. דשאני התם דלא נתבשל. אבל הכא נתבשל כשאר בב"ח. ואין ההיתר אלא משום שאין בו כדי ליתן טעם. ויש להביא ראי' לזה דהוא מדין ביטול מדלא אסרוהו חכמים כמו תרי כולי יומא בחלבא. ועוד דאל"כ יהא מותר לכתחילה לבשל בב"ח אם יש בבשר ורוטב יותר מששים בחלב. אלא ודאי דהוא מדין ביטול. ועוד ראי' לזה מש"ס בכורות (דף ו':) מדאיצטריך קרא למיסר בב"ח מכלל דחלב מותר. ולדברי רו"מ הא אצטריך לבשר שנתבשל עם חלב בהמה וחלב אשה יחד או עם חלב שחוטה יחד. ונגד חלב בהמה לבדו איכא ששים: יז) ומה שהקשה על המרדכי שהביא ראי' דבב"ח דרבנן מותר בהנאה מגבינה של עכו"ם דמותר בהנאה. והקשה מעכ"ת דא"כ למה לי' להש"ס לומר הטעם משום דמעמידין בקיבת נבילה. אפי' בכשירה יאסר משום בב"ח. ועל כרחין דמשום בב"ח לא גזרו כמ"ש התוס'. וא"כ אין ראי' משם: יח) בפשיטות י"ל דראייתו דא"כ אם נתבשל הגבינה אצל ישראל שוב יאסר בהנאה. אלא ודאי משום דדבר המעמיד אינו אסור אלא מדרבנן אפי' בשאר איסורין כמבואר בפוסקים. ובב"ח מותר בהנאה לכתחילה. ובגמ' לא קאמר הטעם משום בב"ח. דא"כ הוי תרי דרבנן: יט) אולם נלפענ"ד ליישב בטוב טעם ואמינא מילתא חדתא. דאף דדבר המעמיד אינו אסור אלא מדרבנן מ"מ באיסורי הנאה אסור מה"ת. דלא גרע מעצים של איסורי הנאה שבישל בהם דהתבשיל אסור משום דיש שבח עצים. והכא נמי יש שבח האיסורי הנאה בגבינה. ודוקא באיסור אכילה אינו אסור אלא מדרבנן. דיש שבח עצים בפת לא אמרינן אלא באיסורי הנאה כמ"ש התוס' (ד' ס"ו) ד"ה אמר רבא. וא"כ מוכח דמותר בהנאה וע"כ בשאר איסורים הוי תרי דרבנן. אבל אם נאמר דבב"ח דרבנן אסור בהנאה. א"כ תיכף שקיבל העור שנתנו בגבינה טעם מהגבינה נאסר בהנאה. וממילא נאסר כל הגבינה בהנאה אח"כ מדינא והוי ג"כ חד דרבנן ודו"ק היטב. דברי ידידו הדורש תמיד שלומו ושלום תורתו באהבה: הק' אברהם בהרב מו"ה זאב נחום נ"י סימן פג א) בש"ע (יור"ד סי' ק"ה) פסק המחבר דבשר בחלב חשיב איסור מחמת עצמו לענין שתאסור חברתה בנגיעה. והט"ז בשם מהרש"ל הקשה על זה מהא דאם לא ניער ולא כיסה דאינה אוסרת חברתה ובש"ך כתב דלפי האמת למסקנא בלא ניער כלל נמי אסור. וסותר למה שפסק רמ"א (בסי' צ"ב). ואף דקי"ל דחם בחם בלא רוטב אף בקדירה ותחתיהם רוטב אינו אוסר. מ"מ כדי נטילה יאסר: ב) ונראה דהנה בשלהי תמורה הנקברין לא ישרפו וחשיב שם בב"ח מכלל הנקברין. ובגמ' מ"ט משום דנקברין אפרן אסור כו'. ולכאורה קשה למ"ד אפשר לסוחטו מותר כיון שאח"כ אין בו כדי נתינת טעם. שהרי האפר אינו נותן טעם. ואילו הי'