אבני נזר יורה דעה עט

סימן פב הלכות בשר בחלב ב"ה יום ו' עש"ק פ' ויחי תרכ"א לפ"ק קאצק. רב שלום לכבוד אהובי רעי הרב המאה"ג ידיו רב לו החסיד ועניו מפורסם לשם כקש"ת מוה' אברהם דוד הכהן נ"י אבד"ק לוטמורסק. א) בשבוע זו הגעתי מכתבו ומאוד שמחתי בשפעת שלומו ובדבריו הנחמדים. ויען שביקש ממני להשיבו ע"י בי דואר המוקדם הנני להשיבו כדבריו והנה מה שרצה ללמוד מדברי הר"ן ושוב הקשה מדבריו לשרצים אינני יודע הדמיון. כי טעם הר"ן אינו כמ"ש מעלתו דטעם מועיל לעיקר. אלא משום דהטעם אינו נפסל מאכילת גר. וכן מפורש בדבריו: ב) ואולם מה שהקשה על הכו"פ (סי' פ"ז ס"ק ט"ו) שכתב דכל שבא לידי בשר בחלב אוסר אח"כ אף שנותן טעם לפגם. והקשה כבודו משרצים (ע"ז ס"ז :) דאע"ג דחידוש הוא דבעיניהו אף דמאיסי אסורים. מ"מ כשנתערבו ונתנו טעם לפגם מותרים משום דחידוש הוא וה"ה בשר בחלב להרמב"ם. לפענ"ד אינו דומה דשרצים בכלל כל איסורים הן דכתיב בהו אכילה וכל שנפסל מאכילת גר לאו אכילה הוא בכל מקום וחידוש הוא שחידשה תורה בהם דחשיב אכילה. אבל בשר בחלב הוא מין איסור אחר דלא בעי דרך אכילה דלא כתיב בהו אכילה כלל: ג) ועוד נראה לפענ"ד להסביר הדברים עפ"י דברי הרא"ש (בפרק כל שעה) בחמץ שחרכו קודם זמנו דמותר בהנאה בפסח. כתב הרא"ש שם דמ"מ לאכילה דכיון דאיהו אכיל לה אסור עכ"ד עיי"ש. ומבואר מדבריו דבאכילתו איהו אחשבי' לאוכל וע"כ י"ל דאע"ג דאסרה תורה שרצים היינו משום דאחשבי' לאכילה. אבל בנתערב באחר בודאי אין דעתו לאכול טעם השרץ המעורב בו. אלא שעל כרחו אוכלו כיון שאוכל ההיתר: ד) ובזה מיושב מה שהקשה הה"מ (בפ"ד מהלכות מאכלות אסורות) על הרמב"ם שכתב דאינו לוקה על מינים טמאים משום נבילה. ופירש הה"מ משום דאין איסור חל על איסור. והקשה על זה מריסק ט' נמלים ואחד חי דלוקה שש ואחד משום נבילה ולהנ"ל ניחא משום דנמלים מאיסי לאכילה וכמ"ש הרא"ה בבדה"ב (דף ק"י ע"ב) ועיי"ש ובמה"ב. וא"כ לא חל האיסור אלא בשעה שאוכלן או שרסקן וא"כ חל האיסור בבת אחת: ה) נחזור לענינינו דטעמא דשרצים משום דלא שייך טעמא דאחשבי' אלא בעיני'. אבל בשר בחלב דטעם איסורן משום דלא כתיב בהו אכילה כלל ולא משום דאחשבי' לאכילה אין חילוק בין בעין לתערובת. ואין להקשות ממ"ש הר"ן דאם נתערבו שרצים בפחות מרוב דאסורין. אף די"ל דאין כוונתו לאכול השרצים נ"ל דז"א דסוף סוף כיון דהשתא אין כל התערובת נפסל מאכילת גר חשיב גם השרצים מושבחין. דומה להא דכתב הרמב"ם דבעירב בו דבר מר חשיב אינו ראוי אע"ג דבעצמו ראוי. ה"ה הכא להיפוך כיון דראוי לאכילה מחמת ההיתר חשיב ראוי לאכילה. אבל בנתערב ברוב אין לומר כן דשוב בטל ברוב והטעם השרץ שנרגש בו אינו אוסר כיון שהטעם בעצמו נפסל מאכילת גר. ובזה מודה הר"ן להרשב"א כמ"ש לעיל ודו"ק היטב: ובעיקר הדין של הכו"פ נלפע"ד דליתי' וכמ"ש בפרמ"ג. ולא מבעיא מ"ש הפלתי (סק"ד) דכיון דאפרן של בשר בחלב אסור יאסר נטל"פ. דבריו תמוהין דאפרן לא מצינו אלא באיסור הנאה עיי"ש בסוף תמורה דכל הני דחשיב איסורי הנאה נינהו והטעם דכיון דכבר נאסר בהנאה פעם אחת כשהי' אוכל לא פקע איסור הנאה ממנו. דומה למה דאמרינן בפסחים (כ"א) חרכו לאחר זמנו אסור בהנאה. והרי אף עכשיו הוא נהנה מאפר. אבל בנטל"פ הרי אינו נהנה כלל. ודומה לאיסורי אכילה דמותרין כשיעשו אפר משום דאח"כ לאו אכילה הוא. והכא השתא אינו נהנה. ואדרבא הוא פוגם מאכלו. וזה פשוט וברור. וראי' לזה מיין נסך דבלי ספק כשנעשה אפר אסור כאפר אשירה וכשאר איסורי הנאה. ואפילו הכי מותר בנטל"פ: ז) ואמנם מ"ש הכו"פ שם דבב"ח אסור משום דלא כתיב בי' אכילה. ועוד כתב דלר"ש דמחייב מלקות בכ"ש אוסר אף שלא כדרך אכילתן וע"כ לר"ש צריך ללמוד היתר נטל"פ מנבילה. תמוה הוא דהא כתב הרמב"ם (סוף פרק ז') וז"ל וכל הנמצא בבית עכו"ם אפי' מים ומלח אסור בהנאה מה"ת והאוכל ממנו כל שהוא לוקה ואעפי"כ מותר נטלפ"ג ביין נסך. מעתה נתברר דלשיטת מהר"י בן לב ומהרש"ל בפי' התוס' דלר"ש דס"ל כ"ש למלקות לוקין אף שלא כדרך אכילתן על כרחין לומר דבב"ח נטל"פ מותר. ואף בלא דבריהם יש ראי' מיין נסך דהא כתבו התוס' פסחים (דף כ"ו.) דבע"ז שלכד"א אסור משום דלא כתיב בי' אכילה. וה"ה ביי"נ דמאי שנא. הן אמת דביי"נ י"ל כיון דכתיב ישתו יין נסיכם כמאן דכתיב בי' אכילה דמי. אך אם נאמר דזבחי ע"ז אסור שלכד"א נראה דה"ה ליי"נ דהא הוקשו זה לזה. ועיין תוס' ע"ז (י"ב:) ד"ה אלא בוורד והדס: ח) ואמנם טעמו של דבר נראה דאף דהרמב"ם אוסר בב"ח שנפסל מאכילת גר משום דשלא כדרך אכילתן אסור. מ"מ בלא טעמא דאחשבי' לא הוה חשיב אכילה כלל וגרע משלכד"א. וראי' לזה מדברי הר"ן (בפרק כל שעה) דכתב דחרכו לפני זמנו מותר אפי' באכילה לאחר זמנו משום דלאו אכילה הוא. ואם הי' דינו כמו שלכד"א הי' אסור עכ"פ מדרבנן. והגם שיש לדחות דשאני התם שלא חל איסור מעולם מ"מ י"ל כן: ט) ובזה יתיישב מה שהקשה רו"מ על הרמב"ם דא"כ מאי טעמא דמ"ד דחלב בחלב אינו לוקה על בישולו כיון שאינו לוקה על אכילתו דאין איסור חל על איסור. והא כשהוא חם ואכלו לוקה. ולהנ"ל ניחא דכל זמן שלא אחשבי' לאכילה. לא חל איסור אכילה כלל. ובזה ניחא דלא חשיב איסור בב"ח מוסיף על איסור חלב דמוסיף איסור שלכד"א. ולהנ"ל ניחא דלא חל האיסור כלל אלא בשעת אכילה וכמ"ש לעיל (אות ד') בתי' קושיית הה"מ: י) כל זה אני כותב לרווחא דמילתא. אבל באמת עיקר קושייתו אינו קושיא כלל. דלפי שיטת הרמב"ם דנפסל מאכילת גר שוה לשלכד"א פשוט דמכל מקום אסור מה"ת. דלדעתו שלכד"א שוה לח"ש דאסור מה"ת אלא שאין לוקין עליו כמ"ש הה"מ לדעתו (בפ"ח מהלכות מאכלות אסורות הט"ז). ואין איסור בב"ח חל עליו. ואע"ג דשבועה חל על ח"ש כמ"ש הרמב"ם (בפ"ה מהלכות שבועות הלכה ז'). שאני התם דהא דאין שבועה חל על איסור תורה. הוא משום דמושבע ועומד הוא מהר