אבני נזר יורה דעה עח

אין ברירה ובטל. שהרי בדרבנן יש ברירה. וכתב הר"ן (ר"פ השותפין שהוא משום ספק וא"כ הכא בדאורייתא לחומרא שמא יש ברירה ואחד אסור. אך התוס' פי' קושית הש"ס למ"ד יש ברירה והקשו לפר"ח דקי"ל אין ברירה ותירצו משום דאיכא תנאי דס"ל ברירה מקשים דלא מתוקמא מתני' כותי' מכלל דלמ"ד אין ברירה מתוקמא שפיר. וקשה לאו"ה] וכן מתוס' סוף מעילה מוכח להיפך [גם בדשיל"מ] וע"כ כל שגוף האיסור דאורייתא מודה האו"ה. אך בשטמ"ק ב"ק (דף ס"ט) מפורש (בדשיל"מ] להיפך. וגם יש לחלק בין יבש ללח דדמי קצת למקלא קלי איסורא. וא"כ יש קצת סניף בנ"ד דהוי כלח בלח. וחוץ מזה יש שיטות דברי' בטילה בתתק"ס. ובריש נדה דבדרבנן סומכין בשעת הדחק על יחיד נגד רבים עכ"ד בתוספות קצת: ב' הנה לדעתי כן האמת שמקור ההיתר בטוש"ע (או"ח סי' ש"כ) בגיגית מלאה ענבים בעוטים עי"ש הוא משום דהוי לח בלח. כי מרא דהאי דינא הוא הספר התרומה ולדידי ברור שלמד דין זה מסוף במה טומנין אין מרסקין את השלג כו' אבל נותן לתוך הכוס. ופי' בס' התרומה [הובא בר"ן שם] דמשום איסור נולד נגעו בה אבל נותן לתוך הכוס משום דבטל ע"ש בסהת"ר. ואף דהוי דשיל"מ ע"כ משום דבא לעולם בתערובת בטיל. ומשם אין הוכחה רק בלח בלח דאיסורא כמאן דליתא דמי ואינו חוזר וניעור בפסח: אבל יבש ביבש דקי"ל חוזר וניעור אין ללמוד משם. דבשלמא לת בלח כיון דכמאן דליתא דמי לא חל האיסור כלל ואין לומר בזה עד שתאכלנו באיסור וכו'. אבל ביבש דחוזר וניעור ע"כ איסורא כמאן דאיתא דמי שפיר נאמר עד שתאכלנו באיסור: ג) ואף דאו"ה כתב הדין בחתיכה שלא נמלחה שנתבשלה עם שאר חתיכות. נ"ל דאו"ה לטעמי' דס"ל בלא נודע לא אמרינן חתיכה נעשה נבילה כמבואר בש"ך (סי' צ"ט ס"ק ט"ו) ואם נתערב ברוב אם יתבטל וכל אחת נתלה ונאמר זו דהתירא אף אותה חתיכה שלא נמלחה באמת כיון שאנחנו אין יודעין שזו לא נמלחה לא נאמר בה חתיכה נעשה נבילה ולא יחול האיסור כלל. ודומה לתערובת לח בלח. והא פשיטא שיש ס' בתערובת דאל"כ הכל אסור בודאי רק שיש ס'. ומ"מ אותה חתיכה אסורה כמבואר (סי' ס"ט סעיף י"א) שכן דעת או"ה והיינו משום דתנ"נ ואפשר לסוחטו אסור אבל אין לאסור משום דילמא נשאר בחתיכה עצמה יותר דבדם שבשלו דרבנן לא נחוש לזה כמ"ש כיוצא בזה הנו"ב (סס"י כ') רק משום דחנ"נ) וכשנתערב ברוב בתחילה משום הביטול יחשב כלא נודע ולא יאסר כלל. וע"כ השמיטו הפוסקים דברי או"ה הנ"ל. מחמת שגם הא דבלא נודע לא אמרינן חתיכה נעשה נבילה השמיט הרמ"א וש"ך חולק עליו ג"כ, ולעולם ביבש ביבש אף בא לעולם בתערובת לא בטיל. ולא קשה הא דתמורה והא דמעילה וע' ר"ן חולין (דנ"ח) מבואר בדבריו דברי' לא בטיל אף שהאיסור בא לעולם בתערובת ע"ש היטב. וזה משום שהאיסור יבש: ד) אך באמת אינו מובן כלל הדמיון דברים חשובים לדשיל"מ דבשלמא דשיל"מ שהביטול טוב רק שטוב יותר שנאכל בהיתר גמור ולא מחמת ביטול. בזה אמרינן כיון שתחילתו בביטול לא חל האיסור והוי היתר גמור אבל דברים חשובים דמשום חשיבתם לא בטלי. מה נ"מ אם בתחילה אם בסוף: ה) אשר ע"כ נ"ל דאו"ה לא אמר רק בחתיכה הראוי להתכבד שהקשו תוס' הלא משום איסורו אינו ראוי' להתכבד כמו בחטאת ותירצו שאם יתבטל יהי' ראוי להתכבד ע"כ אינו בטל. והתינח כשתחילה הי' אסור. בזה אמרי' שלא חל ההיתר. אבל זו שתחילת איסורו בביטול. אמרי' להיפך שלא חל האיסור שאם יחול לא יהי' ראוי להתכבד [ומה שיכול הגוי לאכול לא חשוב מש"ה ראוי להתכבד כמ"ש הפר"ת והנוב"י] ולא יחול האיסור כלל כיון שתחילת איסורו בביטול. [וזה למד האו"ה ממה שמותר בדשיל"מ בשתחילת ביאתו בתערובת. ע"כ משום דכשתחילת איסורו בביטול לא חשיב איסור כלל כנ"ל]. וא"א לאיסור לחול. אבל בשאר דברים חשובים אין טעם לדבר כלל: אך מ"מ בשעת הדחק גדול כזה יש לסמוך על הפוסקים דברי' בטיל בתתק"ס. ואף דבש"ע לא הובא דיעה זו כלל. ידוע דברי ח"צ (סי' ק') דאף דכתב ב"י דלית הלכתא כוותי' דרמב"ם נסמוך על רמב"ם בשעת הדחק ולא נדמה פסק הב"י לפסק הגמ'. ואף שכתב שם עוד טעם משום דבאבל הלכה כמאן דמיקל אפי' יחיד במקום רבים. מ"מ בשעת הדחק גדול כזה נראה להקל: ז) אך עיקר יסוד הביטול בניכר רק שא"א לבררו הוא יסוד רעוע והסכמת כל האחרונים הט"ז והפר"ח ופר"ת ומנ"י (כלל פ"ב) דבדבר הניכר אין ביטול אפי' א"א לבררו. ומקורם מדברי רמב"ם פט"ו מה' מא"ס בקום המעורב בחמאה וא"א לבררו לא בטיל וכ"כ הרב מלאדי בק"א (סי' תמ"ב ס"ק ט"ו): ח) ורציתי לחתור היבשה עפ"י דברי הכ"מ (פ"ג מה' אה"ט) גבי הכורך נבלת עוף טהור בחזרת ואכלו טמא וכתב בכ"מ משום דחזרת מין מאכל ומב"מ אינו חוצץ. אבל מים משקים י"ל שחוצצים בפני תולעים הדקים. ואין חוששין שמא יגעו התולעים הדקים מאד בגרון שזה חשש רחוק וי"ל דאפי' אם יגעו כיון דאינו מתכוין כלל לבלוע התולעים. ולא הוי פסיק רישי' שיגעו התולעים בגרון אלא חשש בעלמא שמא יגע. שוב מותר משום דשא"מ. ואף שהרמב"ן כתב דבמידי דאכילה אין היתר משום דשא"מ. וראייתו ממתעסק בחלבים ועריות סבור רוק הוא ובלעו אף דלא מתכוין לאכילה. הנה שם הוי פ"ר לפי אמת שחלב הי'. אך הרמב"ן לשיטתו ספק פ"ר מותר כמ"ש כיון שהוא אינו יודע שהוא פ"ר וה"נ לא הי' יודע שאינו רוק אך להחולקים כמו שביאר הרב בק"א אין ראי' משם. והדרינן לסברא פשוטה שגם בזה דשא"מ מותר. אך אין לי לזה ראי' שמשקה יחצוץ בפני אוכל והא שתי' בכלל אכילה. ט) ולדעתי הי' נראה להורות שיבשלו המים ואז . נתיר משום ס"ס. סצק א' שמא כהרשב"א (סי' קט"ו) כל שא"א לברר מתבטל וספק הב' שמא נמוח ובתולעים דקים כאלה קרוב הדבר מאד שנמוחו ולא יבדקו אחר הבישול: ידידו הדוש"ת הק' אברהם