אבני נזר יורה דעה עו

(פ' ברכה) רק משום שזה וזה טמא. וא"כ מה זה שאומר ר' אליעזר שהוא מין עורב דוקא. מזה הוכיח הש"ס דמין עורב ג"כ שני סימני טהרה יש לו כמו עורב. וה"ה מין י"ט עופות ג' סימני טהרה יש לו כמו י"ט עופות. וא"כ זרזיר ששני סימני טהרה בו על כרחין מין עורב הוא. ממילא הבא בב' סימנים לא סגי בהכרת עורב כיון דמין עורב ג"כ שני סימנים יש לו: ג) ובפשיטות יש ליישב כיון דלרבנן לאו מין עורב רק בשכן ונדמה וכיון שמכיר עורב ורואה עוף זה שאינו נדמה לעורב יודע שלו מינו הוא: ד) בתוס' (ס"א: ד"ה מכדי) ומיהו קשה כו' ופי' הקו' עיקר ובסוף השיגו על פי' הקו' בדברים נכוחים ונשארת הסוגיא באין מבין. ולפענ"ד פי' התוס' עיקר. ומ"ש ומיהו קשה כו'. נ"ל ליישב דאי לא הוה כתיב רק אותו שיש בו סימן החדש הוה ילפינן מעורב דאית בי' תרי לא ניכול. וכ"ח פרס ועזני' ל"ל הא השתא איירינן אם לא הי' כתיב אלא חד מינייהו היינו אותו שיש בו סימן החדש. וזה לא נוכל ללמוד מעורב דשאני עורב דסימנין דידי' ישנם בי"ט עופות הטמאים. משא"כ זה שיש בו סימן חדש שאינו בשום עוף טמא אימא דסימן דידי' חשיב יותר משני הסימנין שבעורב. ע"כ צריך לכתוב זה. וע"כ כתב גם אותו שיש בו סימן הישן. דאם איתא דנילף מעורב זה למה לי ותרווייהו צריכא. אותו שיש בו סימן חדש דלא נוכל למילף משאר דאימא דסימן דידי' חשיב. ואותו שיש בו סימן הישן כדי שלא נוכל ללמוד מעורב וכיון דתרווייהו צריכי לא הוי שני כתובים הבאים כאחד ונילף מינייהו לעוף הבא בסימן אחד שאסור ע"כ אצטריך נשר. שוב מצאתי כן להרש"ש בחי': ה) כתב הר"ן שכן ונדמה שהי' לו אותן סימנין עצמם שיש לו לעורב. וברא"ש בשם מהר"ם ז"ל ק"ל דלעיל הוכיח כל שני סימנין אף שאינם אותן סימנים שיש לו לעורב. ולק"מ דזה תלוי בחילוק הפירושים שכתב הר"ן בנדמה אם דומה במראהו או דומה בסימנים. שאם פי' נדמה במראהו, ממילא הדין בנדמה במראה כמו באינם נדמה לר"א. וכשם שלר"א אף שאין לו אותם סימנין עצמם הוי מינו שהרי הזרזיר סימן שלו הזפק. ועורב אין לו זפק ומ"מ הוה מינו. כמו כן לרבנן בנדמה. אבל אם פי' נדמה בסימנין ע"כ הפי' באותם סימנים עצמם. דמנין סימנין גם לר"א בעי כדאמר הבא בשני סימנים צריך שיכיר עורב ומינו. הנה דמין עורב לר"א ג"כ שני סימנים יש בו ופליגי רבנן. ע"כ נדמה היינו שיש לו אותם סימנים עצמם. ולפי זה אין לדקדק דנדמה לרבנן כמו אינו נדמה לר"א. דלפי' זה אם אינו באותם סימנים עצמם הא אינו נדמה כלל. וזה ברור ופשוט: סימן עט הלכות תולעים ב"ה יום ו' עש"ק תרח"ם לפ"ק. שוב"ט לכבוד הרב המאה"ג מו"ה אהרן זאב הכהן נ"י. א) דבר הבארות מתולעים אשר גם אחר הסינון נמצאים בהם תולעים. זולת ע"י סודר אשר גוף המים יוצאים ג"כ בדוחק רק באר אחת אשר מועיל בה סינון וקצת בני העיר מסננין כדין. וקצתם אומרים דהא דברי' לא בטלה היינו דוקא בנתערב אח"כ אבל לא בנולד כך. וטעות הוא בידם. אך באמת לא שייך בכאן דין ביטול. ועיין מחלוקת הרמב"ם עם הרשב"א הובא ביתה יוסף (יו"ד סי' קט"ו) בקום טמא המעורב בחמאה. דלהרמב"ם לא בטל דהוי לח ביבש והאי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי. והרשב"א סובר דמ"מ כיון שאין יכול לבררו בטל עיי"ש. וה"ה להיפוך יבש בלח ג"כ לא בטל מדאורייתא להרמב"ם. והרשב"א בתשובה הובא ב"י (סי' ק"ד) ביחוש שנפל למרק לא בטל משום שהוא ברי'. אבל אם נפסדה צורחה בטילה יע"ש. אבל להרמב"ם בפשיטות לא שייך הכא ביטול דלחודי' קאי. ומ"מ להרשב"א ג"כ לא בטנ אלא היכא שאי אפשר לבררו כמבואר בדבריו הובא ב"י (סי' קט"ו). אבל בארות שאפשר לברר ע"י סינון גם להרשב"א לא בטל: ב' מעתה בארות שאפשר לבררם בסינון פשיטא דלא בטל בין להרמב"ם בין להרשב"א. ואותן בארות שא"א לסנן אלא בסודר. שהדבר משתהה זמן רב יש לצדד להרשב"א. אך מקור הדברים דבא לעולם בתערובת גם ברי' בטילה אין להם יסוד. כי לא מצינו זה רק בדשיל"מ. ואף שבאו"ה כתב ג"כ בחתיכה ראוי' להתכבד ביארתי בתשובה במק"א [והוא לקמן סי' פ"א] בטוב טעם דזה בראוי' להתכבד דוקא. לא בשאר דברים חשובים: ג) הן אמת דמשום ברי' הי' מקום לצדד לדעת הפוסקים דברי' בטילה באלף. וכרו"פ חיזק שיטה זו. ובשעת הדחק גדול הי' אפשר לסמוך בדרבנן. אך שהתולעים חיים ובע"ח לא בטלים אפי' באלף כדמפורש בזבחים (ד' ע"ג.) דבמשנה אפי' אחת ברבוא כו' ובגמ' הטעם משום שבע"ח לא בטלים: ולכאורה הי' אפשר לצדד לפמ"ש הט"ז ובהלכות חנוכה) בנ"ח שנתערב בנרות אחרות בטל ברוב אף דנ"ח הוא דבר שבמנין שמונין אותן בכל לילה. מ"מ כיון שאם יתבטל יהי' חולין ולא יהי' דבר שבמנין בטל עי"ש. וה"נ מתבטל אל המים שאינו ברי' ולא בע"ח. ושוב אף התולע לא חשיב ברי' ובע"ח וכדומה ראי' מפ"ק דסוכה בעושה סוכתו תחת האילן דמוקי לה בשחבטן. ופרש"י מדאורייתא כל מילי בטל ברובא וקשה הא מחובר חשוב ולא בטיל כדאיתא בגיטין (נ"ד:) ועל כרחין שאני התם שנתערב בתלוש ובטל לגבי תלוש ואף המחובר נחשב תלוש ואזיל חשיבותו. וה"נ ברי' ובע"ח שנתערבו במים שאינם ברי' ובע"ח: ה) אך באמת דעת התוס' רי"ד וריא"ז שם דכל זמן שהוא מחובר אינו בטל משום דחשוב. ואף לדעת שאר מפרשים הנה מפורש בר"ן דביטול זה אינו כשאר ביטול ברוב. אלא כמו עומד מרובה על הפרוץ ואין ראי' משם. ובתשו' הרשב"א הובא ביתה יוסף (סי' ק"ד) מפורש דברי' שנפל למרק לא בטיל משום ברי' ועל כרחין לחלק בין הא דט"ז הלכות חנוכה. דשאני התם שהחשיבות משום איסור וקדושה שבו. וכשבטל הקדושה אזיל החשיבות. משא"כ ברי' שחשיבתה בעצמותה ואין ביטול אלא באיסור שההיתר מכריעו משום שצריך לעשות אחת משתים. או לאסור את המותר או להתיר את האיסור וכשההיתר רוב מכריע הצד שלא לאסור רוב המותר אבל חשיבות האיסור משום שהוא ברי' וגריעות ההיתר משום שאין ברי' אין סותרין זא"ז ונשאר זה בחשיבותו וזה בגריעותו. וזה פשוט: