אבני נזר יורה דעה עא

י) אך הנה בחולין (דף ע"ט.) בהא דהנולדים מן הסוס ומן החמור מותרין לבוא זה בזה מהו דתימא אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור קמ"ל. ופירש"י הא לא אמרינן שאין כאן צד סוס מיוחד וצד חמור מיוחד הלכך אין מזכירין כאן צדדין דהא מבלבל זרעי' ומינא באפי נפשי' היא דמקרי והוא מין בפ"ע מעין סוס וחמור עכ"ל. וכ"כ הר"ן שם ליישב הקושיא דמ"ש דמי שחציו עבד וחציו בן חורין דאסור לישא חציו שפחה חצי' ב"ח דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות. וז"ל י"ל דהתם דאיכא צד עבדות וצד חירות ממש אבל הכא אע"ג דמסוס וחמור אתי אין כאן צד סוס וצד חמור אלא ברי' שנעשית משניהם. ולשיטתם צ"ל הא דקרי לכוי מקצת שה. הוא באיכות שכולו שה במקצת. והא דחייב בחצי מתנות דכיון דכולו חי' במקצת אינו בדין שיטול הכהן כולו והטבח ולא כלום. ויחלקו ביניהם. ולשיטתם אין קושיא כלל דאין כאן חלק שיהי' מותר ויחול עליו איסור נבילה שכולו אסור מחמת צד טומאה שבו: יא) אך מדברי התוס' והרשב"א שהקשו איך מכסין דמו ביו"ט יחשב כנתערב דם בהמה ודם חי' מבואר דחשיב ממש חציו כך וחציו כך. ולענין הקושיא ממי שחציו עבד כו' צ"ל כמ"ש הרשב"א שם עיי"ש. ותוכן חילוקו נ"ל דכלאים בשני מינין תלה רחמנא וכיון דבין הזכר בין הנקיבה יש בו מסוס וחמור חשיב חד מינא. משא"כ איסור ב"ח בשפחה לאו משום חילוק מינין. וע"כ אסור לצד חירות להשתמש בשפחה]. ולשיטתם ראייתנו קיימת דא"כ מצינו עוף טמא מטמא בבית הבליעה. ונ"מ דאלו משום חלק טהור שבו לא יטמא רק אם יאכל שני זיתים שיהי' בו כזית מן הטהור [כהא דנדרים (ד' ס"ח) גבי בעל מיגז גייז נ"מ שנדרה מתרי זיתין. וכהא דתוס' סוכה (ד' ל"ה) גבי מצה של טבל לפי מה דס"ד שיצא בו אינו יוצא רק אם יאכל כל כך שיהי' בחלק בעלים כזית]. ואי חלק טמא שבו ג"כ יטמא תסגי בכזית: יב) אך אפי' לדעת רש"י ור"ן יקשה לאיסי בן יהודה שאוסר לרכוב על הפרדה משום כלאים מקו"ח דכלאי בגדים דבפ"ע מותר ותערובתם אסור כו'] אלמא חשיב לי' שני מינים ממש מעורבים זה בזה. ולשיטתם ארווח לן הוכחתנו טפי. דהא התוס' זבחים (ס"ט:) הקשו עוף קדשים שמת לא יטמא בבית הבליעה דאין איסור נבילה חל על איסור מוקדשין. ותירצו דיש במינו משום בל תאכל נבילה. וא"כ כל עוף טמא יחשב יש במינו משום בל תאכל נבילה היינו מורכב דיש בו חציו מין טמא ויש בו בל תאכל נבילה כנ"ל. ולרבנן דלא חשיב להו פרדה כלאים אלמא חד מינא היא מורכב. א"כ מין טמא עם המורכב שני מינים נינהו ולא חשיב יש במינו כו'. אבל לאיסי דחשיב לי' שני מינים מעורבים זה בזה. חשיב חציו מין טמא ממש. ועוף טמא חשיב חד מינא עם חציו. ויחשב יש במינו בל תאכל נבילה: יג' מיהו כל הוכחה זאת אינו לדעת ר"ת דס"ל טעם כעיקר נהפך היתר להיות איסור. א"כ עוף זה המעורב בו טהור וטמא והא טהור וטמא הוי אינו מינו ויש בו טעם טמא נהפך כולו להיות איסור ולא חייל איסור נבילה. מיהו אנן קיי"ל דלא כר"ת כמבואר באו"ח (סי' ר"ח) בתערובת אינו חייב בבהמ"ז אלא א"כ אכל כזית דגן. וכ"כ הפמ"ג באו"ח בפתיחה כוללת דקיי"ל כהראב"ד והרשב"א דלא אמרינן נהפך וא"כ הוכחתנו קיימת: (ע' בהשמטות). יד) אך לדעת תוס' חולין והרב המגיד המורכב מותר משום זוז"ג והו"ל עוף טהור גמור אין ראי' כלל מנבילת עוף טהור. אך מ"מ יש ללמוד מזה. העוף המורכב ממין שידוע שהוא עוף טהור וממין שאין לו מסורת ממ"נ טהור. דלשיטת תוס' חולין מותר משום זוז"ג ולשיטת תוס' נדה הא מוכח דאין טמא וטהור מתעברים זה מזה. ונתברר שגם העוף שאין לו מסורת היא מין טהור. אך שיהי' כל המין שאין לו מסורת נחרת ע"י כך אי אפשר. דשמא כתוס' חולין והרב המגיד ואין ראי' מנבילת עוף טמא ושפיר יש לומר שבעוף מתעברים זה מזה: טו) אך מאחר שבח"ס (סי' ע"ד) מבואר שעיקר דעתו שגם בעוף אין מתעברים טהור מטמא ביצים לגדל אפרוחים כי אף שחימום הזכר לא יגרע מספנא מארעא מ"מ אותם הביצים לא יצליחו לגדל אפרוחים. ואם אולי יש לפקפק דילמא לא אמר ריב"ל אלא בבהמה כו' עכ"ד, מבואר שעיקר דעתו שגם בעוף כן רק שיש חשש פקפוק: טז) ונ"ל להסיר חשש הזה מלשון ריב"ל עצמו לעולם אינה מתעברת לא טמאה מן הטהור ולא טהורה מן הטמא ולא גסה מן הדקה ולא דקה מן הגסה. ויש להתבונן למה בחילוק בין טמא וטהור קרא האם בלשון נקיבה טמאה והאב בלשון זכר טמא כמשפט. ואלו בחילוק דק וגס קרא שניהם בלשון נקיבה דקה גסה. והי' לו לומר ג"כ אין דקה מתעברת מן הגס ולא גסה מן הדק. כי שייך לשון זכר גם בזה. כהא דאלו טריפות דרוסת הנץ בעוף הדק והגס בעוף הגס. ועי' בתוס' זבחים (ע':) ד"ה אבל: יז) ונראה דהנה כלל בהמה אף הזכר נקרא בלשון נקיבה ולהיפך כלל עוף אף הנקיבה בלשון זכר ומקרא מלא הוא מן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים איש ואשתו. הנה גם הזכר בלשון נקיבה כי שם בהמה לשון נקיבה. וכן זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה איל צבי וגו' הנה שנכללו הזכרים בלשון נקיבה זאת הבהמה. ובעוף שם עוף הכל לשון זכר כל עוף טהור תאכלו. ובפרשת נח כל עוף למינהו ומכל הבהמה למינה מפורש דעוף לשון זכר ובהמה לשון נקיבה. ובמשנה (חולין קל"ח:) עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור עוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור מלשלח. והא ע"כ מיירי בעוף נקיבה. דזכר אפי' טהור על ביצי עוף טהור פטור. ואף למה דמוקי לה (בדף ק"מ:) בקורא. היינו בקורא נקיבה כמו שפירש"י שם דקורא זכר הא חכמים פוטרין. וע"כ מתני' בנקיבה. ואעפי"כ נקרא בלשון המשנה בלשון זכר. עוף טהור רובץ בלשון זכר עוף טמא רובץ בלשון זכר. והיינו משום שמדבר משם עוף נקרא הכל בלשון זכר כי עוף לשון זכר: יח) ולפי האמור מיושב שא"א לריב"ל למנקט רק בלשון טמאה מטהור כו' שאם הי' מדבר בלשון טמאה מטהורה הי' קאי על בהמה לבד. דעוף הא נקרא הכל בלשון זכר. וכן אם הי' מדבר בלשון טמא מטהור. הי' קאי על עוף לבד. דבהמה הא הכל בלשון נקיבה. ע"כ נקט טמאה מטהור. ופירושו נקיבה טמאה מזכר טהור. בין בהמה בין עוף. אך כשבא לגסה ודקה. דבעוף באמת מתעבר דקה מגסה. כדאיתא בזבחים