אבני נזר יורה דעה סט

[או פרס או עזני'] מין הדומה לו פשיטא שאסור. שהרי יש בו כל ד' סימנים כנ"ל. ואי אפשר לומר שבכל ד' סימני טומאה מותר ובסימן טהרה אחד יאסר. ועל כרחין השני מותר דאי שניהם אסורים לא לכתוב אלא פרס לחוד או עזני' לחוד. וכיון דעל כרחך השני מותר נשר דכתב רחמנא למה לי. דהא השתא נמי דכתב נשר מין הדומה להדורס אסור דאם הוא דורס על כרחין יש לו כל הד' סימנים כנ"ל: ט) ועל כן ניחא נמי קושיא ראשונה דלמסקנא הוכרח הש"ס לומר דחד מינייהו אית בהו סימן חדש שאינו בי"ט עופות ואיצטריך לגופי' לאוסרו. דאי סימן דידי' איתי' בי"ט עופות. הא מ"מ כיון דסימן דידי' ליתא בעורב הוא דורס. דעורב ומיני' אינם דורסין כמו שהעלו התוס' לעיל בד"ה כל שיש בו אצבע יתירה. וכיון דהוא דורס. א"כ מין זה דכתב רחמנא ל"ל. לא לכתוב אלא המין שיש בו הסימן הישן ולא יהי' שני כתובים דאיצטריך להתיר הבא בשני סימנים כעורב. וילמוד כל הבא בסימן אחד לאיסור מקו"ח די"ט עופות. ואי דאתא להתיר כל הדומה לו בסימנו. ליתא דהדומה לו בסימנו והוא דורס על כרחין יש בו כל הד' סימני טומאה ואי אפשר להתירו אף שיש בו כל סימני טומאה. כיון שאפי' אותו שיש בו סימן הישן נלמד ממנו שכל הבא בסימני טהרה אחד אסור כ"ש כשאין בו כלום. וא"כ הבא בסימן החדש מיותר דלגופי' לא איצטריך דנלמד בקו"ח מי"ט עופות ולהתיר הדומה לו אי אפשר דהדורס ואינו מהמפורשין יש בו כל ד' סימני טומאה. וע"כ דאתא שיהי' הבח בסימן הישן שני כתובים ולא נלמדנו בקו"ח מי"ט עופות וא"כ נשר דכתב רחמנא ל"ל: ובזה יתיישב קושית התוס' הראשונה דאכתי איצטריך נשר להתיר הבא בסימן שלישי. ולהנ"ל לא קשה מידי. ונאמר דע"כ פרס ועזני' חד מינייהו אינו דורס דאי תרווייהו דורסין א"כ נשר דכתב רחמנא למה לי אפי' אי נילף מפרס ועזני'. דאי אפשר ללמוד מהם לאסור בסימן טהרה שאינו בהם. וא"כ לא הי' באפשרי ללמוד מהם לאסור שאינו דורס [וא"כ מהו דקאמר הש"ס דאי לא כתב נשר הוה ילפינן מפרס ועזני'] ואי דהוה ילפינן לאסור הדורס הא הדורס אף אליבא דאמת אסור כנ"ל. דכל הדורס שאינו מפורש יש בו נמי שאר סימני טומאה. וע"כ דחד מינייהו שאינו דורס. וא"כ על כרחין הבא בסימן השלישי לבד דורס. והרי הוא באמת אסור כנ"ל. ואי אפשר דאתא נשר למשריא: סימן עד ב"ה אור ליום ועש"ק ר"ח מרחשון תרנ"ד לפ"ק שוכ"ט לכבוד הרב הגדול חריף ובקי ידיו רב לו כקש"ת מוה' יעקב מרדכי נ"י האבד"ק בולגרייא. דבר הבר אווזות החדשים גדולים משלנו ולבנים ויש בהם אצבע יתירה וקורקבנו נקלף כשלנו. ועוד כתב כ"ת שמסופק אם נכנסין למים: הנה אם אין נכנסין למים ודאי זהו שינוי גדול ואין לסמוך שהם בר אווזות. אך מה שכתב כבודו להתיר לדעת הרמב"ן והר"ן דכולו לבן מוציא מידי ספק עורב. הנה בחי' הר"ן בשם הרמב"ן שאם בא לפניו עוף כולו לבן אעפ"י שיש בו סימני עורב ממש הי' מתירו להלכה ולא למעשה. והוא ממש בעוף זה שאצבע יתירה וקרקבנו נקלף שהוא סימני טהרה שבעורב. מ"מ בנידון דידן שמסתמא חרטומו רחב ויש לו כף רחב כשאר בר אווזות [דאל"כ הי' כבודו כותב שינוי זה] שכתבו הראשונים שעוף כזה ודאי אינו דורס ויש לו ג' סימני טהרה ואינו עורב. ואף שהפוסקים לא סמכו ע"ז לבד מ"מ בצירוף שהוא לבן יש להתיר. וגם אין לחוש לשיטת רש"י שי"ט עופות יש להם ג' סימני טהרה שבגופו וכולם דורסין. אך עדיין יש לחוש לשיטת ר"ח די"ט עופות אין דורסין ועוד יש להם שני סימני טהרה בגופו. וא"כ יש לחוש שמא מי"ט עופות הם. וצריך להעמיק העיון בסוגיא דנשר העמוקה מני ים מה שאין לי פנאי כלל ועוד חזון למועד [ועין באבני נזר חלק או"ח סי' שמ"א אות י"ג]: דברי הרו"ש וש"ת הק' אברהם סימן עה לרב אחד א) בדבר האווזים אשר הובאו לווארשא ממדינות הרחוקים זוסיא ובהם שינוים מאווזים שלנו. והם אווזים מאווזים שונים. יש מהם מחולקים משלנו במה שצווארם ארוך משלנו. ויש מהם עוד שיש להם גבשושית בראשם והוא שינוי גדול. ויש מהם עוד שחרטומם שחור כעין בר אווזא. ובמקומות ההם אוכלים אותם. אך אכילתם אינו משום מסורת כלל. כי היא ארץ שלא הי' בה ישראל מתחלה ומקרוב נתישבו בה ישראל. וגדולה מזה ראיתי בס' צדה לדרך [מר' מנחם תלמיד ר"י בן הרא"ש] ז"ל וכל ארץ שהם בני תורה והורגלו בה ת"ח ונהגו לאכול עוף שהוא מסופק לנו יש לסמוך על מנהגם וקבלתם. עוד שם כל מקום שמקובלים במין עוף שהוא טהור אם ראוים לסמוך על קבלתם כו' ובאווזים אלו אין דבר מזה שבמקומות שאכלו לא הורגלו ת"ח. גם אין ידוע שיש להם מסורת כלל וצריכין לדון אם המסורת שיש לנו באווזות שלנו יועיל באווזים אלו: ב' ונראה דאותם אווזים שאין בהם שינוי רק מה שצווארם ארוך משלנו יש להתירם. מהא דב"ק (נ"ה.) אווז ואווז הבר כלאים זה בזה אתקיף לה רבא בר ר' חנן מ"ט אילימא משום דהאי ארוך קועי' והאי זוטר קועי' אלא מעתה גמלא פרסא וגמלא טייעא דהא אלים קועי' והאי קטן קועי' ה"נ דהוי כלאים זה בזה. פירש"י אלים קועי' צוארו עב. והנה למד הש"ס מדצוארו עב לא חשיב שינוי ה"ה ארוך קועי' לא חשיב שינוי. האמנם דארוך ועי' פרש"י קועי' חרטומו. אך קו"ח שנלמד מזה שארוך צוארו לא הוי שינוי דכיון שלמדין מעב לארוך מצואר לחרטום. כ"ש שלמדין מעב צואר לארוך צואר וכיון דלא הוי כלאים זב"ז ומין אחד הוא ממילא מועיל המסורת שיש לנו באווזים שלנו לאווזות אלו דמין טהור היא. וכ"כ חת"ס (סי' ע"ד) דכיון דאין שינוי להחשב כלאים מועיל המסורת מאלו לאלו עיי"ש. ואף דבחולין מפורש דבעינן שכן ונדמה. ונדמה לחוד אינו מועיל. האי נדמה כהא דתנן ריש כלאים אעפ"י שדומים זה לזה כלאים זה בזה. היינו שיש קצת דמיון מ"מ יש בהם שינוי גדול להחשב כלאים ואינו מין אחד. אבל כשאין בהם שינוי להחשב כלאים חשיב מין טהור: ג) אך כ"ת כתב שיש בהם עוד שינוי שקולם משונה משלנו. היינו שהם הייזעריג קצת, ואולי זה שינוי גדול להחשב כלאים ולא יועיל המסורת של אווזים אלו