אבני נזר יורה דעה סה

לו היתר ע"י שחיטה לא חשיב חל יע"ש. והנה שם פ' גיד הנשה מבואר דלמ"ד נוהג בשליל חל איסור גיד מתחילת יצירתו. מוכח דאף אז אין לו היתר בשחיטה. שאם הי' לו היתר לא הי' חשיב שחל כנ"ל. וכן מפורש בבדק הבית ובמשמרת הבית דלהרשב"א בגיד אפילו בבן שמונה אסור. וא"כ למה שפוסקין כמהר"י חביב אפילו בן שמונה הי' לנו לאסור. ומה זה שכתב רמ"א כסברא אחרונה לאסור רק בבן ט' חי: י) וצ"ל דמשום הרשב"א לבד לא הי' חושש. כמו שאינו חושש בחלב לרמב"ם ובעל העיטור. אך בגיד בן ט' חי שבזה הרמב"ם ובעל העיטור ורשב"א שוים לאסור החמיר. וא"כ לא הוי ס"ס שמא לא כלו חדשיו ואת"ל כלו שמא כמתירין. דהאי ספק שמא לא כלו חדשיו לא הוי ספק גמור כיון דלרשב"א אסור גם בלא כלו חדשיו. ועי' תוס' כתובות (ט:) ד"ה אי: יא) אך ז"א. כיון שרוב פוסקים דלא כרשב"א שפיר הוי ס"ס שמא לא כלו חדשיו ומותר מטעם רוב הפוסקים. וכיוצא בזה בריטב"א פ' עשרה יוחסין (ע"ג) גבי שתוקי כה"ג. ע"כ נראה בה"מ להתיר בכל גוונא. והמנהג שכתב רמ"א להחמיר בשהה הולד שמונה ימים ולא הפריס ע"ג קרקע. אוב דוע שכלו לו חדשיו. או שכבר אחזוה חבלי לידה דניכר שהגיע זמנה ללדת והרי העובר בחזקת שכלו חדשיו מדאורייתא משום רוב כמו סתם ולדות תוך ח' ימים בהני גווני חשיב בן ט'. אבל זולת זאת מאין נדע שהוא בן ט': יב) וכ"ז לפי פסק הרמ"א (סי' ס"ה) שלא אסר גיד השליל רק בבן ט' חי ומסתמא כן המנהג. אבל בעל נפש יחמיר לעצמו שלא לאכול שום שליל בלי ניקור הגיד נאום הק' אברהם. סימן ע הלכות דם ב"ה אור ליום ד' יתרו תרס"ט. החוה"ש וכט"ס לכבוד תלמידי החריף הבקי כש"ת מו"ה רפאל זאב נ"י ר"מ בק"ק ווארשא. א) דבר טפה דם הנמצאת בחלב שפלפלו האחרונים משום דם נעכר ונעשה חלב ובזה אנו רואים שלא נעכר כולו ואפשר הי' עוד ונתערב. והוקשה לו דהא לא קי"ל כר"מ דאמר דם נעכר כו'. עי' תוס' חדשים (פ"ק דנדה) דאף חכמים מודים שתמורת הדם בא חלב רק סוברים דמה שהי' ראוי להעשות דם נעשה חלב ע"ש. ובזה שנמצא דם בתוך החלב רואין שלא הי' התמורה בכולה וחוששין שמא הי' עוד שלא שלט התמורה: שאלה במי שיש לו נכפה ר"ל ונשמע כי ב) דבר אם יאכל מעוף טמא הנקרא באטשאן יתרפא אם מותר לאכול. והביא דברי הפרמ"ג (או"ח סי' שכ"ח באשל סק"א) דהא דיור"ד (סי' קנ"ה) דצריך שיהי' הרפואה ידועה מיירי בחשאב"ס באיסור דרבנן. אבל אם יש בו סכנה הא אפי' בספק מחללין (ונכפה הוי סכנה שיוכל ליפול בדרכים אך הוקשה לו מתני' דיומא מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו ופרש"י משום שאינו רפואה גמורה. פשוט שהפרמ"ג מפרש כפי' הרמב"ם בפי' המשנה משום שאינו מועיל אלא בדרך סגולה. ע"ש אך הרב ז"ל מלאדי מפרש דכל שאינו ידוע שזה רפואה כלל אין מתירין. ומה שספק דוחה. היינו בידוע שהוא רפואה אך שספק אם זה יתרפא ע"ש בק"א (סי' ש"ו). ונ"ד גם לדעת הפרמ"ג אסור כי אם יועיל ודאי אינו רק בדרך סגולה כי אם הי' מהיקש השכלי היי חכמי הרופאים יודעים מזה. ובודאי אם יועיל הוא בדרך סגולה ומשנה מפורשת שאסור. וע' בחת"ס חיו"ד סימן של"ט): ג) אשר העיר כבודו בדברי בה"ג דלר"ל מותר ח"ש מחלב כוי. הא הוי סד"ר ע"י גלגול. אינו קושיא. שדומה להא דלא גזרו על השבות בה"ש שספק שבת אסור באיסור תורה שיש בו. ומותר באיסור דרבנן שיש בו. ה"נ ספק חלב אסור באיסור תורה שיש בו הוא השיעור. ומותר באיסור דרבנן שיש בו הוא ח"ש לר"ל. ואינו דומה ע"י גלגול שנתגלגל להיות דרבנן ע"י דבר אחר ביטול וכדומה. משא"כ בזה שבעצמו יש בו איסור תורה ואיסור דרבנן. ועוד דלר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת ומפרש ברייתא דכוי וח"ש אסמכתח משמע דכוי נמי אסמכתא. ולר"ל כוי ספק כדאיתא שם. מוכת סד"א מה"ת לקולא. וכ"כ הפר"ח (יו"ד סי' ק"י) בכללי ס"ס. וכיון דכוי רק איסור דרבנן מהכ"ת שיגזרו גזירה לגזירה. רק שתאמר שמא כוי בהמה ונאסר ח"ש. ע"ז אמרי' סד"ר לקולא. וא"ת כיון שעיקר הספק בשל תורה ולחומרא יחשב כודאי איסור ואף ח"ש יאסר. ליתא דאינו רק איסור דרבנן ודאי ובדרבנן מנ"ל שיאסר ח"ש לר"ל: הק' אברהם. סימן עא ב"ה יום ד' בא תרנ"ו לפ"ק פה סאכאטשוב. שלום וכ"ט לכבוד הרב החריף הבקי מוה' מיכאל זאב נ"י אבד"ק פראשוויץ. א) יקרתו הגיעני כו'. בדבר פרה חולבת אשר בעת החליבה נראין טפי דמים בחלב ולאחר שנשתהה מעט כמו שני מינוטין הם נאבדין במיעוטן ובלי ספק שיש ששים נגד טפים הנ"ל. אך שאחרונים מחמירים משום דאמרינן דם נעכר ונעשה חלב. ובחלב זה מוכח שלא לגמרי נשתנה הדם לחלב ע"כ דבריהם. ומעלתו חולק ע"ז בשתים. הא' דלא קימ"ל כר"מ דאמר דם נעכר ונעשה חלב. אלא כר' יוסי ור' יהודה ור"ש דאמרו איברי' מתפרקין והחלב אינו בא מדם. האמנם כי קשה עליו דברי הש"ס בכורות (ו':) מנ"ל שחולקים על דם נעכר. אימא שרק ס"ל איברי' מתפרקין מ"מ מודים דם נעכר. מ"מ הא הש"ס בכורות אמר כן. והב' דבתשובת הרי"מ זצ"ל מישב הקושיא בהא דבעי הש"ס בכורות למיסר חלב משוה שבא מדם הא לא גרע מדם שבישלו. ותירץ דבאמת דם בעין שבשלו אסור מה"ת דלא גרע מיוצא מן הטמא אך דאין בו חיוב כרת רק דם פליטה אם בשלו או מלחו קודם שנפלט דלא חל האיסור מעולם בזה מותר לגמרי מה"ת עכ"ד זצ"ל. וא"כ לר"מ דאמר דם נעכר כו' כיון דגלי קרא דלא אסרה תורה רק דם ממש ולא חלב דאתי מדם ה"ה דם שבישלו דאין בו איסור משום יוצא מן הטמא. וראי' לזה מש"ך (ס'