אבני נזר יורה דעה סד

אלא כשיצא לאויר העולם קודם שמת ואפי' מת לאחר שחיטה. והרמב"ן כתב ע"ז שאינו נכון. אך טעמא דר"מ דלא התירה תורה בשחיטת אמו רק במקום שאין לו היתר בשחיטת עצמו. משא"כ בן ט' חי שיש לו היתר בשחיטת עצמו. וע"כ אם מת לאחר שחיטה אסור לר"מ עכת"ד: ב והנה לענין חלבו לדידן דלעולם מותר בשחיטת אמו ואין נ"מ בין חי למת רק לענין חלבו. א"א לומר כטעם הרמב"ן דלא התירה תורה חלבו בשחיטת אמו רק במקום שאין לו היתר בשחיטת עצמו. דחלבו לעולם אין לו היתר בשחיטת עצמו. ועוד דכיון שניתר בשחיטת אמו וסמניו כשחוטין אין לו היתר כלל בשחיטת עצמו רק בשחיטת אמו היא ניתר. וא"כ מה נ"מ במה שהוא בן ט' חי. וע"כ לומר כהרא"ש דחדשים לבד אינם גורמים רק אם יצא אח"כ לאויר העולם ואפי' מת לאחר שחיטה שרי: ג) אך באמת א"א לומר כן לדידן לענין חלבו. שהרי תלש חלב מבן ט' חי והוציאו חייב. ולא שני לן אם יצא אח"כ הולד לאויר העולם או לא. ש"מ חדשים לבד גרמי. ועל כרחינו לומר דאיסור חלבו בהיתר שחיטת הבהמה תליא. דבמקום שיש לו שחיטת עצמו וקרינא בי' וזבחת מבקרך קרינא בי' נמי חלב שור כשב ועז. מה אמרת הא כבר הותר בשחיטת אמו וסמניו כשחוטין ואין לו היתר בשחיטת עצמו. הרמב"ם לטעמי' שדחה לדר' משרשיא דאמר בן פקועה הבא על בהמה מעליותא הולד אין לו תקנה משום דחצאי סמנין כשחוטין. והרמב"ם דוחה מקמי הא דארבעה סמנים אכשיר בי' רחמנא. כמ"ש הפר"ח (סי' י"ג ס"ק י"ג) וא"כ בר שחיטת עצמו הוא אם הי' צריך. ושפיר קרינא בי' וזבחת מבקרך. וכך הם דברי הכר"ו (סי' ס"ד ס"ק א' ד"ה ואני). וא"כ אם מת לאחר שחיטת אמו חייב עליו להרמב"ם כמו לשיטת הרמב"ן לר' מאיר: ד ואם לא נודע אם חי בשעת שחיטה אם מת, אשר בקש כבודו לומר מטעם ס"ס. שמא מת ואת"ל חי שמא כמתירים אפי' בחי. נ"ל דספק מת לא נחשב ספק כלל דשחיטה כהרף עין ובודאי לא מת רק לאחר שחיטה שפסק חיות אמו. ועוד נ"ל דלהרמב"ם צריך שתהי' העובר מתה בתחילת שחיטה. דקי"ל ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף (ואפי' למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף נ"ל שכך הדין ואז בודאי חי הי': ה) אך מ"מ נ"ל להתיר מטעם ס"ס ספק שמא כהחולקים על הרמב"ם ובעל העיטור. ואת"ל דלא כהחולקים שמא לא כלו חדשיו. [ועגל תוך ח' ימים דמדאורייתא בחזקת שכלו חדשיו היינו משום דאזלינן בתר רוב ולדות אבל זה שנמצא בבטן האם הוא ספק גמור מדאורייתא]. ואף שכתב מעלתו שנגמר עורו ושערו אנן לא מצינו סימן גמר שערו וצפרניו בבהמה. ועוד דכתב המאירי (פ' ר"א דמילה) בשם יש מי שכתב דאנן לא בקיאין בגמר שערו וצפרניו. ועוד והוא העיקר שדבר זה, א"א להבחין כלל בשערו וצפרניו אם לא חסר יום מט' חדשים גמורים. זולת מי שאצטגנינות גדולה בלבו עד להפליא כי בלי ספק גידול השער ביום אחד הוא דבר מועט מאוד. ואף שלדעת הרמב"ם והרשב"א מועילים גמר שערו וצפרניו בבן שמונה לשוי' בר קיימא ודאי מדאורייתא. ואמרינן בן שבעה הוא ואשתהי. ואף דבזה ליכא טענת רוב ולדות בני קיימא. דהא איכא רוב להיפך. רוב היולדות יולדות לתשעה. וגם אשתהי לא שכיח. רק על סמני שערו וצפרניו סמכינן לשוי' בן קיימא ודאי מדאורייתא. היינו משום דקי"ל היולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין. וא"כ אף אי בן שמונה שלמים הוא חסר לו עוד חודש לגמר חדשיו. היינו לתשעה חדשים שלמים. וא"כ את"ל האי בר תשעה וחסר חודש שלם הי' ניכר החסרון בשערו וצפרניו. אלא ודאי בר שבעה היא ואשתהי. אבל סתם ולדות שלא נודע כלל מספר חדשיו ואפשר חסר לו רק יום אחד א"א להכיר כלל בשערו וצפרניו: האמנם כי דעת הרמב"ן בתורת האדם. דקי"ל יולדת לתשעה יולדת למקוטעין כמ"ש הב"י בשמו (באהע"ז סי' קנ"ו). וא"כ בבן שמונה שלמים יש חשש שהי' ראוי לגמור בח' ויום אחד ואינו חסר לגמר חדשיו רק יום אחד. לק"מ שהרי דעת הרמב"ן ביבמות דגמרו סמניו לאו ודאי בן קיימא אלא ספיקא הוי. ואין להקשות על הרמ"א למה לא הגיה על המחבר (באו"ח סי' של"א) במ"ש דבן ח' שנגמרו שערו וצפרניו מלין בשבת. לפי מה שפסק הרמ"א בא"ע דבזה"ז יולדת למקוטעים. וא"כ אין בזה"ז ראי' מגמרו שערו וצפרניו שמא ראוי הי' לגמור אחר יום אחד וחסרון מעט אינו ניכר. לק"מ דרמ"א לטעמי' (ביור"ד סי' רס"ד) דמלין ספיקות בשבת. והמחבר שפסק שאין מלין ספיקות בשבת הא פסק בא"ע שגם בזה"ז לא הוי כלו חדשיו רק בט' שלימים שגם בזה"ז אין יולדת למקוטעין. וא"כ את"ל בן תשעה הוא הא חסר לו חודש שלם ובמה שכתבתי נתיישב לי קושיא גדולה. בסתם ולדות שנגמרו שערו וצפרניו למה החמירו חכמים לשוי' ספק נפל. כיון דסימן שערו וצפרניו מועיל אפי' בלא טעמא דרוב ולדות בני קיימא. שהרי מועיל אפי' בבן ח' דאמרינן בר שבעה הוא אף דיש רוב להיפוך רוב היולדות לתשעה. וא"כ בסתם ולדות איכא תרתי להתירא שכל אחד בפ"ע מועיל מדאורייתא. וא"כ חשש נפל הוי מיעוטא דמיעוטא. דכיוצא בזה ריש האשה בתרי רובא וחזקה אפי' ר' מאיר לא חייש דהוי מיעוטא דמיעוטא. ולמה נחוש. אך לפי האמור אתי שפיר דבסתם ולדות אין הגמר שערו וצפרניו ראי' כלל שמא חסר יום אחד ואינו ניכר: ח) נחזור לענינינו דכיון דבסתם ולדות אין השער וצפורן ראי' הוי ספק גמור וא"כ הוי ס"ס. וא"ל דמ"מ אפשר למי שיש אצטגנינות גדולה בלבו להכיר החסרון דיום אחד והוא הי' יכול להכיר שנגמרו שערו וצפרניו לגמרי שחסרון מעט ג"כ הי' מכיר והוי ספק מחמת חסרון ידיעה. ליתא דספק חסרון ידיעה לכל העולם שאין חכם בזה"ז יכול להכיר. בה"מ חשיב ספק כמ"ש הפמ"ג (סי' ק"י בכללים אות ס"ה) דבה"מ מתירין ס"ס כזה: ט) אך זה לענין חלבו. אבל לענין גידו אינו כן. דהנה בתלב בן ט' פסק הב"י (סי' ס"ד) כחולקים על הרמב"ם. (ובש"ע הביא שני הדיעות וע' בש"ך והוא ספיקא דדינא]. אך בגידו כתב בשם מהר"י חביב לאסור והוא כדברי הרשב"א. ולענין גיד כתב בש"ע (סי' ס"ה) שני דיעות בגיד בן ט' חי דעה אחרונה לאסור. וכתב הרמ"א ונוהגין כסברא האחרונה קבלת ר"י חביב. ותמהני דהא מהר"י חביב כהרשב"א ולהרשב"א אפי' בבן שמונה אוסר בגיד למעיין בדבריו בחידושים ובתה"ב הארוך שפירש הא דריש גיד הנשה דלמ"ד אין נוהג בשליל לא חל איסור גיד עד שיולד. אף דהא דאינו נוהג בשליל רק משום דשחיטה מתירתו. דמ"מ כ"ז שיש