אבני נזר יורה דעה סג

בכולן משום דלאו שיעא. משא"כ בשנים דבוקות דמטעם חסר. ומנ"ל דהאי פירוד מוכיח ששנים הם מתחילה ועד סוף. ואי בעינא אמינא מדפסיל דוקא בלית לה פתוכי דאוני אבל באית לה אחת בשפולי ואחת בעיקרן דהפרוד שיש לה בשפולי אונא פרודה חשבינן לה. וא"כ אמאי מועיל פרוד אונה אחת בעיקרה: כז) אולם העיקר מה שנ"ל. דאי לאו שנסרכו לא הי' מועיל להתיר מטעם שכתב היש"ש דהכי רביתייהו והחיתוך במקום אונא. דבשלמא בסדק מתחילה ועד סוף הסדק בריאה זו במקום אונא וכל האונא לאו שיעא. אבל ברק כטד"א לאו שיעא כיון דרובה שיעא הוי ככולה רק ההכשר משום דנסרכו כסדרן: כח) וראי' לזה מדברי היש"ש במעשה דרב אחאי שפירש דחשיב בשמאל יותר כיון שיש אונות מבוררות. ומסיים וכל זה לסברת המכשירין בהיכר חיתוך אבל לדידן אין צריך לזה. והרי גם לדידן מכשירין בהיתר חיתוך בעיקרן כטד"א דג"כ לאו אונא מבוררת. אלא ודאי דבזה ע"כ ההכשר משום סירכא כסדרן דאל"כ הי' טריפה משום דשיעא ברובה. וכיון דנסרכה ומתולדתה הי' פרודה חשיבה כפרודה לכל דברי': כט ומעתה לק"מ על הרמב"ם דשפיר יליף דאפי' באונא אחת בעי פרוד כטד"א. דאי הוה סגי בכחות א"כ גם בכולן דבוקות יועיל להוכיח שנסרכה בכסדרן. וכי תימא דבכולן דבוקות אין הוכחה די"ל מתולדתן דבוקות רק קצת פרוד דכך דרכה. א"כ אף בכטד"א לא יועיל כיון דרובא שיעא וכנ"ל: ל) ולפמ"ש נ"ל דלדעת היש"ש אפי' בשיעא אין להכשיר בהיכר סדק כטד"א אפי' בשפולי אלא ברוב מקום הראוי להיות פרוד אלא דאנן לא קי"ל הכי: לא) מ"ש במק"ד לפרש דברי היש"ש דהיכר סדק לא מהני בחסר אונא. דסדק אין ראי' כלל רק בשיעא דבלא"ה ידעינן דלאו חסר דאין דרך להיות כל האונות חסירות רק מטעם שיעא פסלינן. וכיון דיש סדק לאו שיעא. הנה זו סברא. אבל א"כ העיקר חסר ביש"ש. גם מה שמוכיח מה שאמר דבריאה זו גם לפסול יועיל. ומה שייכות זה לחילוק בין כולה שיעא לחסר אונא. אלא הדבר ברור דהחילוק רק משום דהכי רביתייהו. ובריאה זו הסדק כמו אונא: לב) ומה שהוקשה לו מהתב"ש (סי' ל"ט) תמיהני דגם התב"ש הי' דעתו לחלק בכך רק שלא נראה כן ממהרי"ו. וא"כ מאי קושיא על היש"ש וגם שהתב"ש לא פסק כאן כהיש"ש. וראי' שני' לא הבנתי כלל: הנני ידידו הדו"ש הק' אברהם סימן סח ב"ה יום ג' דברים תרנ"ב לפ"ק. שלום לכבוד הרב החריף מו"ה ראובן ישעי' נ"י אבד"ק ווייסליץ. א' על דבר התרנגולת שנפלה לרותחין פשוט שדינו כאילו נפלה לאור כמ"ש הרוקח. והתב"ש הביאהו. וכן משמע בפסחים (ע"ה.) דפליגי אם גחלת של מתכת חשיב אש. וכן הוא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהלכות שבת בגחלת של מתכת דלראב"ד לאו אש. ואעפי"כ אמרינן גבי בת כהן פתילה של אבר עושין לה "וחומרת" את בני מעי'. ואשר נשען על החת"ס (סי' נ"ד) שהתיר בהמה ששתתה פסולת י"ש שהוא חם דנפלה לאור תנן ואין להוסיף על הטריפות. וחשב מעלתו שהחת"ס דחה את הרוקח מהלכה מדיוקא דמתני'. חלילה לחשוב את החת"ס בכמו זה. כי זה הי' ראוי לגס לבו בהוראה. לא לקדוש עליון כמוהו. איך ישליך את הרוקח אחר גיוו לדחותו בדקדוק קל ולא להביא דעתו כלל. בפרט שהתב"ש הביאו בלי חולק. בלי ספק כוונתו שבהמה ששותת רותח טרם הגיע לבני מעי' מרגשת וקופצת פי' מלשתות עוד ונעשה כלי שני בפי' וע"כ לא שנה במשנה שהגיע רותת, בתוך מעי'. ואלא דרך נפילה. זה כוונת הח"ס לדונו לכף זכות: (ע' בהשמטות). ב) וסירכא מינה ובה שמקמיט ע"י הסירכא ובהסיר הסירכא מתפשט הקמט. פשוט דבעגלים לא מהני מיעוך: ג) ואשר כתב על מה שהבאתי דברי הפרמ"ג [באבני נזר חלק או"ח סי' י"ט] שבראש יוסף סותר דברי עצמו מדברי פרמ"ג. בפרמ"ג ראיתי כזה בשבת. שבראש יוסף כתב שמותר לסחוט מה שאינו גדולי קרקע לכתחילה. ובפרמ"ג כתב בעצמו שאסור וכן פשוט בפוסקים שאסור. ובנ"ד הדבר ברור ג"כ כמ"ש בפרמ"ג שמותר וכמו שביארתי בתשו' הנ"ל. ועי' רמב"ן בפי' התורה זה לשונו. וטעם כיסוי הצואה אין צואה כטומאה שתטמא את מקומה ותהי' בוקעת ועולה. אבל אסור לראותה בעת התפלה כו'. וכאשר נעלמה מעין רואה אין רע. ולכאורה תמוה שהרי צואה בעששית מותר לקרות ק"ש אף שרואה. אלא ע"כ דעתו ז"ל דגלי קרא דוכסית דסגי בכיסוי של כל דבר ואפי' עששית. וגלי קרא דגבי צואה ראי' דרך עששית לא שמה ראי' וכמ"ש: דברי ידידו הדו"ש הק' אברהם. סימן סט הלכות חלב כבוד הרב החריף הבקי מו"ה משה נ"י מו"ץ בווארשא. א) על דבר שאלתו בולד הנמצא במעי בהמה שנגמר עורו ושערו. או חי או מת. מהו להתיר חלבו וגידו. האמנם שאם הי' חי בשעת שחיטה אף שמת אח"כ במעי אמו אין החלב מותר. הגם שהרא"ש כתב בבן ט' מת דמודה ר"מ (חולין ע"ד) ששחיטת אמו מטהרתו אפי' מת לאחר שחיטת אמו כל זמן שלא יצא הולד חי לאויר העולם. וא"כ י"ל לכאורה דה"ה להרמב"ם דאוסר חלב בן ט' חי ומחייב כרת ומשמע דבן ט' מת אינו חייב עליו. וכן כתב הרב המגיד להדיא]. מ"מ היינו דוקא ביצא חי לאויר העולם. ולכאורה יש להביא ראי' לזה שהרי הרמב"ן הקשה לר' מאיר בבן ט' מת אמאי שרי והא כלו חדשיו קודם שמת וחדשים גרמו לשוי' בהמה גמורה. והביא בשם התוס' כדברי הרא"ש דלא אסר ר"ק