אבני נזר יורה דעה סב

ודאית. אבל משום יתר כחסר הוי טריפה ודאית. והא דלמדו מכאן דשיעור אונא כטד"א דאל"כ לא הי' רק חשש טריפות: יט) ועוד נראה לי דדוקא באונא סופו להתפרק דאונות שמש כנפי ריאה כמ"ש בה"ג ודרך כנף לפרוש למעלה וע"ע מתחכך. וע"כ פחות מטד"א דלא הוי כנף אינו מתחכך. וע"כ הכשירו הש"ך ופר"ח בעומד בגומא. דכיון דאינו מתחכך. שוב אורתי' לעמוד שם וכשר כמו יתרת מקמא. ודעת הט"ז כיון דפיצול בגבה ג"כ לא שכיח חשיב לאו אורחי' במה שאירע לפעמים שתעמוד בגומא אבל לאו בשביל הא הש"ך ופר"ח טועים ח"ו. וגם הט"ז לא חולק על הטעם דסופו להתפרק: כ' בסק"ד הביא ראי' דחסר אומא טריפה מיתרת ע"ג אומא. וא"י מהו סח. עוד הביא ראי' מדאינו משלים בחסר אונא את"ל דאונא מקרי ויש לדחות בשלמא וורדא משלים דרבא לא מיירי מחיוי ברייתא דאית להו וורדא ע"כ באית לה משלים. אבל אומא איך ישלים. הא רבא אמר חסר אונא טריפה אף דכל בהמה יש לה אומא. בפרט לדעת הב"ח בטעם השלמת הוורדא דאמרינן שהוורדא חסרה כיון דאיוי גווייתא לית להו דפשיטא דלא שייך לומר כן באומא. דאדרבא אין דרכה להיות חסר יותר מאונא. אלא דאין דברי הב"ח מחוורים: כא) בסק"ה השיג על הלבו"ש שהטריף בהיתר ע"י היכר סדק ושאר סימנים באם האמצעית והסמוכה לאומא שווין משום תרתי לריעותא, מג' טעמים וכולם לא נתחוורו בעיני טעם א' מסק"ב ס"ש. טעם ב' דחליף משום חסר הוי משם אחד. תמוה דא"כ לא משכחת תרתי לריעותא דאם שניהם משום חסר או משום ניקב יחשב משם אחד. ואם זה משום ניקב וזה משום חסר אין עדותן מכוונת אתמהה אבל הדבר ברור דכמו בועה ומראה הוי תרתי לריעותא דתרי גווני ניקב נינהו. כן חליף לתא דחסר וכן חסר לולי היכר הסדק דתרי גווני חסר נינהו. טעם ג' דסותרין זא"ז לא ידעתי למה דאם באמת הוא אונא בפני עצמו אעפי"כ יש שתי ריעותות דדומים גם אין אונה מבוררת. ואמת שמעולם לא העמקתי בדיני תרתי לריעותא אולם במושכל ראשון הוא כמ"ש. ולפענ"ד נ"ל מטעם אחר דאף לדעת הפוסקים דחליף לתא דחסר היינו בששניהם נתחלפו כגון שהאמצעית גדולה מהסמוכה לאומא דשניהם שינו מקומם. אבל בשוים אי אפשר ששינו מקומם רק שאחת שינתה צורתה. א"כ ליכא לתא דחסר רק לתא דניקב וכמו בשניהם אדומים דאין הטריפות רק משום לקותא. וא"כ אין עדותן מכוונת: כב) בסק"ח (אות א') הוכיח דלא כהש"ך דאל"כ מנ"ל להרא"ש דהרמב"ם פליג על רש"י. תמיהני דהא הרמב"ם בשפולי נמי חיתוך בעי ולרש"י בכה"ג סגי בסדק כטד"א. גם הראי' השני' שכתב גם בשם ס' בית אפרים דמשמע דהרא"ש להקל הא חומרא נמי דבעי סדק ברובו ולהרמב"ם סגי בחיתוך כטד"א תמיהני דאטו מוכח מרש"י דלא כרמב"ם דלא סגי באיתוך גמור בעיקרן כטד"א בשלמא מרמב"ם שפיר מוכח דלא כרש"י כנ"ל. וא"כ הרא"ש דפוסק כרש"י פשיטא דפוסק נמי כקולת הרמב"ם. וזה פשוט כג) בס"ק הנ"ל תמה מעכ"ת על הרמ"א והב"י שפסקו כהרא"ש ועל פי זה התיר ע"י סדק פחות מטרפא דאסא. שהרי הרא"ש כתב שכן כתב בעל העיטור. והרי בעל העיטור כתב להדיא דאפי' חיתוך גמור בשפולי פחות מטרפא דאסא לא מהני וכ"ש בסדק. ולפענ"ד הא לא מכרעא. דבשלמא בסדק כיון דמורה שיש שם סירכא כסידרן במקום הסדק עכ"פ. שוב תולין הא דשיעא דאופתא למטה מסדק נמי בסירכא ותולין שיש סירכא אף למטה. כמו שתולין נקב במשמוש יד הטבח. אבל בחיתוך גמור בשפולי מאין הרגלים לומר שלמטה מחיתוך הי' פרודות אימא שמתחילים כאן והויין אונות פתות מטד"א ופסולות. ואין להקשות ע"ז ממ"ש הש"ך ס"ק ל"ד באונא שנתפצלה ויש לה שורש אחד כעובי אצבע דלהכשיר פשיטא דלא גרע מהכשר סדק. דהתם מהני להוכיח ששתים הם דאלו הי' אחת לא הי' מפוצל [ואת"ל שאי אפשר שיהי' שנים כיון שיש להם שורש אחד. א"כ זה גופי' לראי' שהי' פרודות גם למטה] וכיון ששתים הם הרי יש בכל אחת יותר מטד"א. משא"כ כשאין בפרודם כטד"א ובנידון הש"ך יש לדון אפי' אין בפרוד כטד"א כיון ששנים הם מתחילים למטה מהפרוד והרי יש בכולה כטד"א [אולם הש"ך לא מיירי כלל מזה דבסתם אונא קאי דמסתמא יש בה הרבה יותר מטד"א] אבל בנידון בעל העיטור הרי י"ל שמתחילים האונות בכאן לצאת מערוגה [לחוץ] ומהיכי תיתי להכשיר: כד) בס"ק הנ"ל (אות ב') הביא ראי' דלא כש"ך בר (ס"ק מ"ה) דמחלק בין כולן דבוקות לא מהני היכר סמפון משא"כ באחת דרק משום חסר וע"י הסמפון ניכר ששתים הם אלא שנסרכו בכסידרן. וא"כ מנ"ל לרמב"ם דלא מהני חיתוך בעיקרן או באמצען פחות מטד"א משיעא כאופתא דלית להו חתוכי דאוני דמשמע כשיעור אונא וכמ"ש התב"ש אימא דדוקא בכולן דבוקות טריפה מטעם שיעא. אבל באחת שפיר הוי היכר אפי' בפחות: כה) ולפענ"ד לק"מ. ותחילה אבאר דברי הש"ך דסובר היש"ש דחסר אונא ושיעא תרי פסולי נינהו. דהיכא דשיעא אין כאן חסרון אלא דדרך ריאה זו להיות אונותי' דבוקות. אבל בחסר רק אונא אחת כיון ששאר אונות שלה פרודות אם לא הי' חסר הי' גם אונא זו פרודה אלא ודאי שחסרה. [והוא כעין דברי היש"ש שהביא הש"ך (ס"ק מ"ד). ואף שראיתי למעכ"ת במק"ד שהיסב דברי מהרש"ל לסברא אחרת. במחכ"ת אין דבריו שם נכונים כמו שיבואר וע"כ בהיכר סמפון בכולה דבוקה אין ראי' כלל שנסרכו בכסדרן. שהרי מדאונותי' דבוקות צריך להיות לה שני סמפונות דבוקות אבל בחסר אונא ויש בפנים סמפון הראוי בזה לא מספקינן שהי' דבוקות מברייתן כיון שרואין שאר אונות פרודות. מסתמא גם אונא זו פרודה ונסרכו בכסדרן. ובזה לק"מ מה שחולק על הש"ך בביאוריו ס"ק מ"ה. גם לא קשה מה שהקשה במק"ד דגם באחת טריפה משום שיעא ולפמ"ש לק"מ דבסירכא לא שייך טריפות שיעא וע"כ באחת כשר רק בכולן דבוקות אין שום ראי' שנסרכו: כו) ובזה יתיישבו דברי הרמב"ם. דהנה לכאורה קשה על הרמב"ם לדעת היש"ש שהביא הש"ך (ס"ק מ"ד) איך למד הרמב"ם דמהני חיתוך בעיקרן או באמצען כט"ד בשני אונות דבוקות. אימא דוקא