אבני נזר יורה דעה ס

בראב"ן עצמו האריך שאין כוונתו כדעת הלב"ש דכשניכר איזו היתרת לא אמרינן כנטולים. הנה באמת בראב"ן שלפנינו מבואר כדעת הלב"ש. אולם להלכה דברי מעכ"ת נכונים שכל הפוסקים חולקים וגם אנן לא קי"ל כהראב"ן ואבאר בקיצור: ב' הנה יש שיטות חלוקות בדין יתר כנטול שרש"י והרמב"ם וסייעתם פירשו יתר כחסר אחת מהעקריים כנגדו אך לא כנטול. וע"כ כשר להרמב"ם שני כבדים ולא מנאו בע' טרפות כמו שמנה בכל האיברים שהחסר פוסל בהם שאם נמצאו שנים פסולים מפני שהכבד נטולה פוסל בה ולא חסירה כמ"ש הרמב"ם (פ"ח מה"ש הלכה ט"ז וכ"ד) והיתר הוא רק כחסר ולא כנטול. וכ"כ הר"ן שהיתר כחסר לא כנטול. אבל הרמב"ן והרשב"א סוברים כנטול. ורק היתר לבד. והראב"ן יש לו שיטה ג'. שהוא סובר כנטול היתר לבד אך כשאין היכר מי היתר חשיבים שניהם יתרים כיון דבכל אחד יש לומר שהוא היתר ע"כ חשיבים כנטולים שניהם והרי הוא חסר רגל וטריפה. אך בשניכר מי היתר כגון שהאחד עומד במקומו והשני שלא במקומו דאע"ג דכנטול דמי אותו היתר כשירה דלאו חסר הוא. הנה ס"ל דעכ"פ חשיב כניטל היתר. וזה הראב"ן שלפנינו (סי' רס"ד). אולם במרדכי העתיק את דברי הראב"ן דשלא במקומו הוא תלתולי בשר בעלמא ולאו רגל הוא. וע"כ לשיטתו לא חשיב כנטול כלל אפילו היתר כמו ביתר אונא פחות מט"ד דכשר כיון דלאו אונא הוא לא שייך בי' יתר כנטול כלל: ג והנה הרמב"ן והרשב"א פשוט דלא ס"ל כראב"ן שלפנינו שהם סוברים דלעולם כנטול אחד לבד. ולרש"י והרמב"ם והר"ן נמי כיון דס"ל יתר כחסר לא כנטול ומ"מ מטרפינן יתרת מגבה אף דניכר שהוא היתר ואפי' מקמה בעי הש"ס למיטרף אי לאו דכל תיוי ברייתא כו' ולשיטתם אין לומר משום דכניקב כיון דס"ל כחסר לא כנטול: ד ובסי' נ"ה בהגה כתב והביא דברי הראב"ן וז"ל ודוקא שזה היתרת יש לה תואר רגל ועומדת במקום הרגלים אבל בלאו הכי לא מקרי יתרת ולא הוי רק דלדול וכשר. ב"י בשם מרדכי בשם ראב"ן. עד כאן ברמ"א. הרי מבואר שדעתו כמרדכי בשיטת ראב"ן דשלא במקומו לא הוי יתרת כלל ולא שייך בי' כנטול כלל. ודלא כראב"ן שלפנינו דהוי יתרת רק דכיון שמבורר לא הוי כנטול רק אחד. אבל אנן קי"ל דלא הוי יתרת כלל. ועל כרחין מוכרח לומר דהא דמטרפינן יתרת מגבה ולא חשבינן לה לדלדול בעלמא היינו משום דכל הריאה מקומן דאונות והוי יתרת. ואף דניכר שהוא היתרת אמרינן יתר כנטול הוא וחבירו וא"כ ע"כ לא קי"ל כראב"ן דטעם יתר כנטול משום דשניהם יתרים: ה) והצ"צ שהביא דברי ראב"ן לענין שני טחולין. המעיין יראה שלא למד דינו מהראב"ן רק הביאו להוכיח שהגהת אשר"י לא מיירי רק בניכר מי היתר. דאל"כ איך כתב הב"י שפשוט הוא. הלא הראב"ן ס"ל להיפוך. אלא ודאי בניכר מי היתר [אבל לא שילמוד מראב"ן דבניכר אינו פוסל בהקטינה. מאחר שאנן לא קי"ל כראב"ן דבניכר לא נאמר כנטול): ו) גם מה שרצה הלבו"ש לומר דיתרת מגבה פסול לראב"ן משום דמתחכך. ובאמת יתרת מקמה כשר משום דשלא במקומו אינו כלום אפי' לראב"ן. ומבואר בכל הפוסקים דטעם מגבה משום יתר כחסר ומקמה דכשר דחשיב יתרת בדרי דכל חיוי ברייתא הכי אית להו. והלבו"ש יצטרך לפרש כל חיוי ברייתא הכי אית להו דמוכח דכל הריאה לאו מקומן דאונות. דאל"כ כולהו ברייתא אסורין. אבל אין זה כלום. דודאי ברייתא דאורחייהו בהכי ליכא למימר בהו יתר כנטול כיון דאורחייהו בהכי. קו"ח מיתרת בדרי דכשר משום דקים להו לרבנן דהכי אורחייהו והש"ס קאמר עוד דאפילו גווייאתא נמי כשירות משום זה] וכעין שכתבו האחרונים בהנהו אווזים שמצוי נקבים בגלגולת דהכי רביתייהו כיון דחזינן חלק מהמין שכולם יש להם כך: ז ועוד דהא הראב"ן עצמו הוא הסובר עינוניתא דוורדא משלים למנין אונות. ואי אמרת דכולהו ברייתא אין היתירן אלא משום דהוה יתרת שלא במקומו איך ישלים. הא כל היתירו הוא רק משום דלאו אונא הוא כלל. וע"כ לדידן דקי"ל כמרדכי בשם הראב"ן מחלקינן בין יתר רגל שלא במקומו ליחר אונא שלא במקומו דכל הריאה מקומן דאונות או משום דכל הריאה אבר אחד וברור: ח) עוד אביא ראי' דאנן לא קי"ל כראב"ן שלפנינו שהרי במדביק תנ"ך כאחד קי"ל (בסי' רפ"ג) דאין בו קדושת ס"ת והוא כחומש בעלמא. והוא מהרמב"ם ונתן טעם דיתר כחסר. ולראב"ן הרי ניכר מי היתר וכאלו ניטל היתר לבד והס"ת בהכשירו ועיי"ש בבאר הגולה ובאמת הנמוקי יוסף מכשיר יתיר אות בס"ת דיתר כנטול היתר לבד עיי"ש. והוא ס"ל כהרמב"ן והרשב"א ואנן לא קי"ל הכי: ט) הנה בררנו דאנן לא קי"ל כראב"ן שלפנינו ואפי' להראב"ן שלפנינו טעם יתרת בריאה דפסול לאו משום דמתחכך אלא משום דעכ"פ ניטל היתר וניקבה הריאה: י) מה שכתב כ"ת (בסק"א) בשם הלב"ש דחסר אונא טריפה ק"ו מניקב ורו"מ הקשה מניקב וורדא דטריפה אף דחסרה כשירה לרוב פוסקים. לפענ"ד לק"מ די"ל כדעת הלב"ש דטריפות אונא שניקבה רק משום האי אונא ולא משום דשאר הריאה חשיבה ג"כ נקובה כיון שאין הרוח יוצא ממנה להדיא. וכעין שמכשיר הרבינו ירוחם ניקבו שני העורות זה שלא כנגד זה. ותדע שהרי לר' שמעון לא חשיב נקב רק שתינקב לבית הסמפונות. ואף דכל בשר ריאה ספוגית על כרחין דלא חשיב לי' נקב להדיא. וה"ה דיש לומר לרבנן לענין שאר אונות הריאה. וניקבה הוורדא דטריפה היינו טעמא. דעכשיו שיש כאן וורדא מיטרפא בוורדא כמו באונות הראויות להיות. וכמו שביארתי בתי' דצמקה וורדא טריפה אף להמכשירים תסר וורדא. וזה דעת בעל העיטור שכתב דבכלל ריאה שניקבה חסר אונא. ולא כמו שהבין רו"מ שטעם בעה"ע משום שחסר אבר אחד חשיב ככולי'. דא"כ למה כתב בעה"ע בתרי סניא דיבי דטריפה משום דהוא כרס הפנימית שניקבה. ולמה הכניס בעה"ע עצמו בזה בפלוגתא דאמוראי מהו כרס הפנימי. ולפרש הסוגיא דווקא כמ"ד סניא דיבי הוא כרס הפנימי. ואפי' אינו כרס הפנימי עכ"פ סניא דיבי שניקב הוא נקובת הדקין וניקב כ"ש חסר שהרי הוא אבר מהדקין. אלא ודאי דס"ל לבעה"ע דאף שחסר אבר שלם כשר (ולא הוה ככולי' ולא זכיתי להבין דכמו שתאמר ניקב טריפה כ"ש דחסר טריפה. כן בודאי נאמר להיפוך אם חסר כשר כ"ש ניקב. והרי אמרת