אבני נזר יורה דעה תקמא

דחתיכת האילנות יש בו כבוד המת. מ"מ ההנאה מהעצים אח"כ לבשל בהם או לבנות בהם יאסר משום כבוד המת. באופן שלדינא אין להתיר רק האילנות שידוע שאין בהם קבר והכל משום כבוד מתים. ומ"ש עוד משום צורך הבר מינן. ודאי אין להקל בכבוד מתים הקבורים בשביל אותם שאפשר יבואו מחדש ובלע המות לנצח: ה) ומ"מ אין לחוש בזה לאיסור תורה לדעת האוסרים העפר שלמעלה דהוה תלוש ולבסוף חיברו. שהרי האילן יונק ג"כ מעפר היתר והרי יניקת האילן ט"ז אמה לכל צד וקי"ל זוז"ג מותר: הדו"ש הק' אברהם. סימן תעו שלום לכבוד הרב חו"ב כש"ת מוהר"ר מענדיל נ"י אבדק"ק ביאלא קטן. א) דבר האילנות של בה"ק כל שאין בו ספק קבר מותר לחתכו. ואין חילוק בין נטועים קודם שנעשה בה"ק או נטעם אח"כ. וכן משמע הלשון כיון שאינו על הקברים עצמם. דאי כדברי בגדי ישע הול"ל כיון שנטועים קודם לכן שבזה הי' נכלל שאינו על הקברים עצמם. ומבואר היטב בב"ח החילוק שבין עשבים שבעשבים יש מראית עין שהעומד מרחוק יחשוב שליקט מקברים עצמם. משא"כ אילנות אין דרך לנוטעם על הקבר וליכא משום מראית עין הק' אברהם סימן תעז כבוד הרב המאוה"ג כו' מוהר"ר אפרים שלמה נ"י האבד"ק ליפנא. כנים דבריו דמותר לתלוש האילנות לצורך דירת שומר בית הקברות כיון שכל האיסור משום כבוד המתים. וכיון שההוצאה לצורך המתים שרי. אך לתלוש מבה"ק זה לצורך בה"ק אחרת אין סברא להתיר לזלזל במתים אלו בשביל כבודם של מתים אחרים. ועוד זאת שלא יעשה מהאילנות בנין לשומר בה"ק ישראל מאחר שנאסר בהנאה כמ"ש הר"ן [וכוונתו מאחר שהוקצה למצות כבוד מתים ע"כ אף שנתלשו העשבים. ושוב אין בו משום כבוד מתים. דומה לשמן שנשתייר מנ"ח דאסור בהנאה. וכתב הר"ן דלא דמי לסוכה ונוי' שמותרים לאחר החג משום שעשוי' להשאר אחר החג ולא מקצה להו לגמרי. ה"נ בנר כיון שעשוי להתבער מקצה לגמרי. וה"נ כיון שאסור ללקטן הרי הוקצה למצותו לגמרי ופירוש הב"י בר"ן תמוה דהרי"ף כתב להדיא אין מלקטין עשבים משום כבוד מתים. וכבר חלק עליו הב"ח. והנכון כדכתיבנא] ויאסר ישראל שומר בה"ק לדור בו. והעצה להקצות מעות לצורך בה"ק הישן. וימכרו האילנות עבור המעות ההם ויעשו מהאילנות גדר לבה"ק הישן שאין אדם נהנה מהם וחשיב כבוד מתים שבבה"ק החדש מאחר שבדמי אילנות אלו יבנו בית לשומר בה"ק החדש: יכתב בספרן של צדיקים כנפשו ונפש הדו"ש הק' אברהם: סימן תעח בעז"ה יום ב' תצא תרנ"ה. שלום לכבוד הרב כו' מוהר"ר מאיר צבי נ"י אבד"ק ראדזיווע: א) דבר שני שותפין ששכרו נער בן י"ד שנים ליסע עם א' משותפין עם עופות לגבול פרייסען ולהביא בחזרה מן הגבול את הסוס ויען הנער לא הי' בקי כ"כ איך להתנהג עם הסוס לזאת הקשיר את ידו בחבל אשר נכרך על צואר הסוס והנער הלך אצל הסוס. ויהי בדרך התחיל הסוס לרוץ מאד ולא הי' ביכולת הנער לרוץ כן ונפל לארץ ומחמת שהי' נקשר בהחבל של הסוס רמסו הסוס ברגליו ועתה השאלה מה משפט הסוחרים בתשובתם: ב' תשובה. ידוע דברי מהרי"ו סימן קכ"ה שליח שנהרג בדרך טוב שיתענה מ' יום והביא ראי' מאגדת חלק שאמר הקב"ה לדוד עד מתי יהי' עון זה טמון בידך על ידך נהרג דואג כו' וצ"צ סימן ו' הקשה מואליו נושא את נפשו עלה באילן ומת ואם הי' בעה"ב חייב בזה איך למדו חכמים מוסר ויהי' עניים בני ביתך שלפעמים יבא לו מכשול עי"ז: ג) ונלע"ד ליישב דעת מהרי"ו דשלוחו של אדם כמותו ומה שהלך השליח בדרך בשליחותו של המשלח כאילו המשלח הוליכו שם בידים וכיון שהי' לסטים בדרך הרי הוליכו למקום לסטים ע"כ חשיב גורם במיתתו ואילו הי' המשלח יודע שיש שם לסטים הי' חייב מיתה בידי שמים ובשוגג צריך כפרה. אבל עלה באילן הרי לא הי' שלוחו רק על העלי' ועצם העלי' אינה סכנה גמורה רק מה שהוחלק הביאתו לידי סכנה שעי"ז נפל ומת. והחלקה לא הי' בשליחותו ע"כ לא חשיב גורם: ד) ולפי"ז נראה שאם מת השליח בחזרה לביתו המשלח פטור שכבר עשה שליחותו ושוב לאו שלוחו הוא וכל זמן שהי' שלוחו לא הי' סכנה כלל ונעשה אח"כ סכנה שלא ע"י מעשה המשלח ופטור: ה) אך בנ"ד לא יועיל זה שגם בחזרה הי' שלוחו להוליך הסוס לביתו ומת ע"י הסוס שאם הי' נהרג בחזרה ע"י לסטים היינו יכולין לומר הרי בלעדי שליחותו להוליך הסוס הי' חוזר בעצמו לביתו והי' נהרג ע"י לסטים אך עכשיו שנהרג ע"י הסוס הרי המשלח הי' הגורם ו אך י"ל לפי הנ"ל דמה שקשר הנער החבל בידו עוד לא הי' סכנה ולא הי' שכיח שהסוס יתחיל לרוץ. נמצא שכל מה שעשה בשליחותו של משלח לא הביאתו לידי סכנה עדיין. ואין לומר שקשירתו לבד הי' סכנה. ליתא שא"ת כן ודאי לא הי' דעת הסוחרים שיביא א"ע לידי סכנה. נמצא גם הקשירה לא הי' בשליחות הסוחרים זולת אם אמרו לו בפירוש שיקשור ידו או ראה ושתק ש"מ דניחא לי' אז אם נאמר שקשירתו סכנה חייב הסוחר הרואה ושותק: אך הצ"צ סימן ו' בעובדא דידי' שהשליח הלך על קורות כנהוג והוחלק מדמה להא דמהרי"ו ופסק דצריך כפרה ולפי פסק זה גם בנ"ד יש לחייב הסוחרים בכל ענין. גם י"ל שמסתמא דעתם שיעשה כמנהג