אבני נזר יורה דעה תקמב

בעלי עגלות ובהם אין סכנה רק בנער בן י"ד שנים הוא סכנה. ואם כן שפיר מקרי שהמשלחים הכניסוהו לסכנה: ח אך יש לעיין מאחר ששנים הי' וקי"ל הכהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות בבת אחת כולן פטורין. וכתב הרמב"ם דה"ה לשנים. וכן הוא בגמ' דהא יליף לה מדכתיב כל נפש אדם עד שיכה כל נפש. אך לא נדע אם זה גם בידי שמים. די"ל דוקא בידי אדם פטור. וכן לשון הרמב"ם פטור ממיתת ב"ד. וקצת יש ללמוד משחוטי חוץ דכתיב דם יחשב לאיש ההוא פרש"י כשופך דם האדם שמתחייב בנפשו ושם יש מיעוט ההוא אחד ולא שנים. הנה שגם לענין כרת שהוא בידי שמים פטורים שנים שעשאו אף שנחשב כשופך דם האדם. מ"מ פטורים שנים שעשאו גם בד"ש ה"נ בשנים שהרגו. ואף דודאי אית עלייהו דינא זוטא מ"מ שוב אין להחמיר כ"כ על הגורם כמו באחד שעשה: ט) מיהו דעת הרשב"א ב"ק (נ"ג:) דוקא בעשרה מקלות אבל דחפוהו ביחד כחד חשבינן להו. וה"ה בנ"ד דחשיב כאלו המשלחים הוליכוהו יחד. מיהו דעת הרמב"ם פ"ד מה' רוצח הל"ה בכה"ג פטורין. ע"כ נראה דעכ"פ אין לחייבם כאו"א בפ"ע מ' תעניות רק משלשים ביניהם. אך אם אחד ראה הקשירה ושתק יש להחמיר עליו כאילו הוא פשע לבדו והשני יתענה מכל מקום כ' תעניות. ואם ככה יעשו יתכפר להם. ויכולין לדחות התענית לימים הקצרים. ואם יקשה להם מאוד להתענות יכולין לפדות בממון ח"י גדולים לכל יום ועשיר יוסיף לפי עשרו אך יותר נכון שיתענו ממש וד' ישמרם מכל צרה וצוקה ויכתבו ויחתמו לחיים טובים: דברי הדו"ש המברכו בכוח"ט. הק' אברהם. השמטה להלכות נידוי וחרם סימן תעט שלום לכבוד הרב האבד"ק שדה חדש על דבר שאלתו שיש איסור בעירו שלא להוציא ספרים מבית המדרש ומפורש אף לבית הרב. וכעת נצרך לכבודו ספרים להוראה הנמצאים בבהמ"ד ונפשו בשאלתו אם יש להתיר: א' תשובה. הנה מבואר ביור"ד סי' רכ"ה דנדרים וחרמים שמטילין הקהל יש להם התרה בלא פתח וחרטה רק מתירין הם עצמם. והנה כמו כן בנידון דידן. אך לכאורה יש לומר דהוי כמו סייג לתורה ולדבר מצוה דאין יכולין להתיר. וכמו כן נאמר דהתקנה הוא כדי שיהי' הספרים מצויין להלומדים בבהמ"ד. אך יש לומר דאין זה מקרי סייג וגזירה כי גזירה הוא שלא יבואו לעבור על ד"ת שלא יעשה איסור. משא"כ כאן שהוא רק סיוע למצות תלמוד תורה. ודומה לזה במנחות (ס"ח:) משום מצוה ניקום וניגזור: ב) אך בזה יש לפקפק כי ליטול ספרים מבהמ"ד הוי שואל שלא מדעת והוי סייג לאיסור לא תגזול. ואף גם בנדר שהוא סייג לתורה כתב הפר"ח שיש להתירו ע"י שאלה. ובנידון דידן יש להתיר אף בלא שאלה רק שיסכימו אנשי העיר. א' משום שאינו דומה לסייג כנ"ל. וגם כי כל הטעם שנדר שהוא לסייג אין יכולין להתיר כתב הריב"ש מפני שדעתם הי' שבודאי לא יתירו להם כיון שהוא לדבר מצוה. ובנ"ד כי ברוב העיירות שיש איסורים שלא להוציא ספרים מבהמ"ד מפורש שלבית הרב מותר. אך אותם שעשו האיסור אסרו אף לבית הרב. אבל אין לומר מפני זה שלא עלה על דעתם שירצו קהל אח"כ להתיר שיקח לבית הרב. וגם כי היפוך התקנה הוא דבר מצוה שיהי' להרב ספרים הנצרכים להוראה שהוא נוגע לכל העיר: ג) מהלין טעמי נראה שמותר להתיר האיסור בהסכם כל אנשי העיר. אך נגד שאר אנשי העיר נשאר האיסור בתוקפו וכמבואר בש"ך סי' רכ"ח ס"ק פ"א. מ"מ יראה מעלתו כי בעת אשר לא יצטרך אל הספרים ישלחם חזרה תיכף לבהמ"ד. אך לא שיהי' במניעת החזרה חרם. דקשה לאדם להיות נזהר בזה תמיד: הק' אברהם.