אבני נזר יורה דעה תקמ

הוסיפו שלא בלבד יהי' ה' עמו כי אם גם יברכהו הוא יתברך בעצמו עכ"ל. הנה מפורש כי שאילת שלום הוא בעצמו ברכת שלום ובמכות (כ"ג:) פרש"י ושאילת שלום בשם דמותר לאדם לשאול בשלום חבירו בשם כגון ישים ד' עליך שלום עכ"ל. הנה דשאילת שלום היינו ברכת שלום. ובתוס' קדושין (ע') לכאורה נראה מתוס' דשאילת שלום וברכת שלום תרי מילי אך בתוס' ב"מ (פ"ז.) מבואר שאין הפי' כן. והחילוק בין לשלוח לה דברי שלום אסור בין לשאול את בעלה. [מה שלומה. כן פרש"י שם] היכן היא: ב) ומה דק"ל למר למה לא יתפלל עליו שיסור מיגון ויהי' בשלום. הנה התפלה הוא שמתפלל נעשה צינור שע"י יורד השפע על מי שמתפלל עליו כמ"ש הר"ן בדרושיותיו בענין תפילת יצחק על רבקה שע"כ רבקה עמדה אצלו בעת התפלה יע"ש. הרי דשפע יורד תיכף בעת התפלה ועל מי שאינו שרוי בשלום א"א שירד עליו שפע שלום: ג ומה דק"ל למר בהא דמבעי' להש"ס מנודה מהו בשאילת שלום ובעי למיפשט ממתני' דתענית ואסורים בשאילת שלום כבנ"א הנזופין למקום. וק"ל למר דהא ודאי בעיא דמנודה בשאילת שלום היינו אם מותר לשאול בשלום אחרים אבל ודאי אחרים אסורים לשאול בשלומו שהרי אינו שרוי בשלום ומרוחק מן העדה. וא"כ אימא דהא דבתענית דאסורין בשאילת שלום היינו משום לתא דחבירו שחבירו ג"כ מנודה לשמים. לדידי לק"מ דשם כל הנדוי משום שאין השי"ת מרוצה להם ואין הגשמים יורדין. והרי כל תעניתם שיהי' השי"ת מרוצה להם שירדו גשמים ויהי' בשלום. ע"כ ודאי מותר ומצוה לברך את חבירו שיהי' שרוי בשלום. היינו שיהי' השי"ת מרוצה להם וירדו גשמים ויהי' בשלום וע"כ האיסור משום לתא דמברך שאסור בשאילת שלום. מעתה גם במנודה אפשר שמותר לשאול בשלום המנודה כיון שביד המנודה לשמוע דברי חביריו ויקרבוהו וכדתנן במס' תמיד שבמקדש ברכו את המנודה השוכן בבית הזה ישים בלבך שתשמע לדברי חבירך ויקרבוך. וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה ושייך בי' ברכת שלום. ובידו עדיף ממחוסר זמן לענין דחוי בקדשים ולקצת פוסקים גם לענין דשלב"ל. ולא דמי לאבל דמחוסר זמן. והי' בזה שלום וברכה וכ"ט למר ולתורתו: כנפשו ונפש ד"ש וש"ת הק' אברהם. על דבר שרצה כ"ת לחלק בין הפרקים בענין הרהור בד"ת בין ת"ב לאבל יעי' כ"ת בתשוב' מהרי"ל סימן ר"א מקור הדין דאין חילוק ובשניהם אסור. וקול רנה וישועה באהלי צדיקים ישמע וישמחו בשמחת החג הקדוש בכשרות להנצל ממשהו חמץ: ידידו הנ"ל. סימן תעה ב"ה יום א' עקב תרח"ם לפ"ק. שלום לכבוד הרב החריף הבקי מוהר"ר דוד נ"י אבד"ק יולאווע: א) דבר מה שרוצים לחתוך אילנות של בה"ק כדי לסייע בבהמ"ד ומקוה לבנותם באילנות שאינם על הקברים עצמם מותר אפי' שלא לדבר מצוה אף דבליקוט עשבים לעולם אסור כמבואר בד"מ וא"כ הי' אפשר לומר דוקא פירות שגדלים על אילנות מותר. דלא דמי לעשבים שגדלים על בה"ק משא"כ פירות שגדלים על האילנות והאילנות גדלים על בה"ק. אבל לחתוך האילנות שגדלים על בה"ק דומה ללקוט עשבים דאסור. אך הב"ח כ' טעם אחר לחלק בין לקוט עשבים דיש חשש מראית עין. שהרואים מרחוק יחשבו שלוקטים מעל הקברים עצמם אבל אילנות אין דרך לנוטעם על הקברים עצמם. וא"כ גם לחתוך האילנות מותר: ב) אך באותם שיש בהם ספק קבר שאסר הב"ח למוכרם וליתן הדמים לצדקה או לשומר בה"ק. ותמה מעלתו במה שאסר לצורך מצוה. הלא ברמ"א מבואר דלרפואה שרי ללקוט הפירות והיינו אותם של הקברות עצמם. דבאינו על הקברות עצמם בכל ענין שרי. הנה פשיטא לי' למעלתו דצורך מצוה דומה לרפואה והגם שכן נראה דעת קצת אחרונים. אך לא עיינו במקור הדין בתה"ד דקברי' דרב דשקלי' מיני' לאישתא בת יומא משום דאין זה גנאי למת ואדרבא זה כבודו שעפרו חשיב ומובחר משאר עפר אבל בעלמא לא שייך משום רפואה וה"ה מצוה אחרת. משום דחזינן דחמירא איסורא דאם ליקט שורפן במקומן. רק אם הגוים מרעים בהמתם בע"כ של ישראל דבכה"ג לא שייך קנס וחשד (דזה טעם דשורפן במקומן שוב מתיר משום דוחק הציבור שלא יצטרכו למחות. וכן התירו של מהרי"א שמוכרין הפירות כדי להציל הקברות שהוא כבודם של מתים. אבל בשביל מצוה אחרת לא נתיר לתלוש בידים כיון דחמירא איסורא. מדתנן שורפן במקומן כן מבואר בתה"ד: ג' ומה שאסר הב"ח בספק קבר אף דלכאורה הוה ספיקא דרבנן דלקולא. ס"ל להב"ח דשאני הכא דחמיר איסורא דאסור אפי' לרפואה. ושאר איסורי דרבנן שרי לחולה שאב"ס ע"כ חמיר משאר איסור דרבנן ואזלי' לחומרא. ועוי"ל דהא הב"ח כתב הטעם דאסור לתלוש עשבים בבה"ק אפי' שלא על הקברים דאיכא משום מראית עין שיחשבו שתלש על הקברים עצמם ומדאסור סתמא משמע אפי' בצנעא כגון בלילה ואפילה. וצ"ל הטעם משום דכל שאסרו חכמים משום מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור. ובסימן רצ"ח כתב הב"ח דוקא בחשד איסור דאורייתא אמרינן אפי' בח"ח אסור צ"ל דהחמירו בו כמו באיסור תורה. [דחמיר איסורא כבוד מתים כדברי המרדכי] וא"כ ספיקו לחומרא. או י"ל דב"ח לאו משום איסור מראית עין אתי עלה אלא משום דהרואים יחשבו שתולשים מקברים עצמם הוא בזיון למת נגד הרואים שיחשבו כך אף שבאמת אין הדבר כך. ואף דהרואים לא יחשבו שכן הדבר בבירור רק שיחששו. הרי דאף בספק איכא משום כבוד מתים. וע"כ בספק קבר ג"כ יש בו משום כבוד המת. סוף דבר אינני רואה מקום להקל בספק קבר ד) ומ"ש דמה שהאילנות גדלים בבה"ק הוא בזיון למתים שעי"ז באים ערלים לגנוב מן העצים ורומסים ע"ג הקברים. גם זה אינה טענה דהא כתב המרדכי בהא דואם ליקט שורפן במקומן כדי שלא יחשדו אותו שמוליכו לבהמתו. הרי דאף אחר שליקטו מ"מ ההנאה מהם חשיב ביזוי למת. וכן לשון הרמב"ם פי"ד מה' אבל בתי הקברות אסורין בהנאה כיצד אין אוכלים בהם כו' והיינו משום בזיון המת (דאילו משום דמת אסור בהנאה הלא קרקע עולם אינו נאסר]. וא"כ נהי