אבני נזר יורה דעה תקלט

ניוול. דהתם כיון דבלא ישבה על המשבר מיירי. דאי ישבה הא ממתינין לה עד שתלד וחד גופא היא וא"צ להוציא הולד. ולפי"ז בנידון דידן נמי מחויבין להוציא ראשו. דהנה הב"י בסימן שע"ד כתב בשם הרמב"ן בס' תורת האדם שמביא הירושלמי מה ת"ל כי קבור תקברנו מכאן שאינו נעשה מת מצוה עד שיהי' ראשו ורובו יע"ש. וא"כ כיון דאינו מקיימים מצות קבורה אלא בראשו ורובו. ואם לא נוציאהו מבפנים לא יקיים המצוה וצריך להוציאהו: ד וגם באבר אחד בפנים יש לעיין כיון דאיתא שם דאם כבר טימא עצמו על ראשו ורובו. שוב מטמא עצמו אף לאבר שנשאר. ע"כ דשוב יש מצוה לכל האברים והטעם לזה י"ל דאבר אחד דומה לשירי מצוה דאיתא בפרק ר' ישמעאל דמשום חביבה מצוה בשעתה לא דחינן שבת. רק אם כבר דחתה שחיטה את השבת יע"ש. והנה כיון דקבורת האבר אינו מעכב אם כבר דחה המת האיסור טומאה שוב דוחין אף בשביל אבר אחד. אבל בתחילה אין דוחין בשבילו]: ה' והא דכתב הרמב"ן ופסק בטוש"ע סימן רס"ב דאם נתנו בארון וקברו קיים מצות קבורה י"ל סתם ארון של עץ. ואיתא בפרק כסוי הדם בנסורת של עץ קיים מצות כיסוי דמין עפר הוא. וא"כ אם חיבר העץ לקרקע חשיב כארעא סמיכתא: ו) אולם יש להביא ראי' מיוסף הצדיק שניתן בנילוס בארון של ברזל. ואם הי' קפידא בדבר הי' לו ליתנו בשל זהב דמקרי ג"כ עפר לענין כסוי. או בשל עץ וליתן עליו ברזל וכיוצא. גם מדכתב הרמב"ן בארון ולא חילק בין ארון לארון משמע דבכל ענין קיים: ז) ע"כ הי' נראה טעם שמשתדלין להוציא הולד משום דאיתא בכתובות (קי"ד) דאף נפלים עומדים בתחיית המתים. ונפקא לי' מדכתיב נבלתי יקומון. ויש לומר דהיינו דוקא שיצאו לאויר העולם אף שמתו. מה שאין כן כל זמן שהם במעי אמן חשיבי כאבר מאברי' וע"כ ההוצאה הוא לטובת הולד. וע"כ בנ"ד שכבר יצא רובו וקי"ל מי שיצא רובו הרי הוא כילוד. וע"כ א"צ להוציא ראשו. ואם אפשר בנקל אין קפידא אבל להלינה עבור זה או להפקיע כריסה חלילה. וכל זה כתבתי לפלפולא ולא להלכה כ"ש למעשה כי הוא ענין אשר יסודו נעלם מאתנו: ח) שוב נתיישבתי שהראי' מיוסף הצדיק לאו ראי' שיוסף לא רצה להקבר כלל בקרקע מצרים להיות נזרע בקרקע ת"ל. דמפורש בש"ס דקבורת מת כמו זריעה. ומאחר שקודם מ"ת לא הי' חיוב הי' יכול לעשות כן. והרי כתב הרמב"ן דהאבות לא הי' מקיימין התורה בח"ל כ"ש בענין קבורת מת בארץ וק"ל נאום הק' אברהם. סימן תעג לרב אחד. שאלה בשני אנשים שהי' לכל אחד חנות ממין סחורה אחת. וכדי שלא יהי' מריבה ביניהם בשכל אחד ירצה להרגיל הקונים אצלו. נתרצו והתנו ביניהם שמה שימכור האחד יותר מחבירו יהי' לחצאין. דהיינו שיתן לחבירו חצי דמי יתרון המכירה ליקח מחבירו סחורה כנגדו. ואירע אבל ב"מ לאחד מהם. מהו שימכור השני בחנות שלו: א) תשובה לכאורה הי' נראה כיון דבימי אבלו אסור האבל למכור. וגם אפי' בשני שותפים חנוונים שאירע אבל לאחד מהם אסור השני לעשות בפרהסיא כדאיתא בש"ע יו"ד סימן ש"פ סעיף כ"א. וא"כ גם בנ"ד דכל מה שמוכר השני יהי' על שותפות לפי תנאי שלהם ואסור אם הדבר מפורסם. כיון דהאבל אסור למכור. נמצא דכל מה שימכור השני יהי' על שותפות: ב' אמנם לאחר העיון נראה דמותר השני למכור. דאף דלפי תנאי שלהם אם האחד לא ימכור והשני ימכור יהי' על שותפות. זהו כשיזדמן ממילא. אבל לא כשיארע אונס כזה לאחד שלא יוכל לעמוד בחנות כלל. ובודאי אדעתא דהכי לא התנו. ואף שכתבו התוס' בכתובות (מ"ז:) ד"ה שלא כתב לה דהיכא דאפשר שהשני לא ירצה רק בכל גווני לא אמרינן הכי עיי"ש. מ"מ הכא דחבירו לא ירויח. דאם יהי' לו חלק גם השני יאסר. מה תועלת יהי' לו בשגם לו גם לשני לא יהי': ג' ועוד נראה דאפי' אם יהי' לשותף חלק מותר. דהנה קשה לי על דין זה דשני שותפים חנוונים הנ"ל. דלמה לא נאמר שותף אדעתי' דנפשי' עביד ויהי' מותר כמו אריסות דשדה דמותר בימי אבלו כששדהו ביד האריס משום דאריס אדעתא דנפשי' עביד אף דמלאכת מחובר חשיב דבר מפורסם. ונ"ל לפמ"ש הר"ן בסוף פ"ק דע"ז אהא דאריס אריסותי' עביד וז"ל ולא דמי לישראל ונכרי שקבלו שדה בשותפות שלא יאמר לו הישראל טול אתה בשבת ואני בחול. דהתם מלאכת השדה אישראל נמי רמיא. אבל הכא כולי' אנכרי רמיא ולא אישראל כלל. וא"כ הכא נמי בשני שותפים חנוונים כיון דהמלאכה על שניהם. לכן אסור השותף לעשות בפרהסיא כיון דהשותף הוי שלוחו של האבל. כיון שהמחצה הוטל עליו. ולפי"ז בנ"ד שכל החנות מוטל רק על השני ולא על האבל ודאי מותר כנ"ל: הק' אברהם סימן תעד ב"ה יום א' ויקרא תרמ"ז. שפעת שלום וברכה לכבוד אהובי ידיד נפשי הרב הגדול המפורסם נ"י עה"י כקש"ת מוהר"ר יעקב נ"י לאנדא האב"ד דק"ק נאשעלסק א דבר מה שרצה כ"ת לחלק בין שאילת שלום לברכת שלום דשאילת שלום שאסרו למי שאינו שרוי בשלום היינו דוקא לשואלו אם הוא בשלום ולדידי אין הפי' שאילת שלום כמו שחשב כת"ר. רק ששואל מהשי"ת שיהי' חבירו בשלום. והרי שאילת שלום בשם למדו בפ' הרואה מדכתיב והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ד' עמכם ושם מתרגם המתרגם ואמר לחצדיא יהא מימרא דה' בסעדכון ובאלשיך שם וז"ל עוד יתכן למדוני שצריך המשיב שלום להוסיף על השואל בשלומו וזה כי הוא ברכם שיהי' ד' עמהם והם