אבני נזר יורה דעה נד

ועוד יש לחוש שמא נפסק ונתרפא. והביא דברי לבו"ש סוף דיני טריפות עצמות: ב) ולדעתי נראה שאין לחוש בזה לנתרפא. והנה גם לדינו של לבושי שרד לא דמי דאחד מטעמים שלו משום דחוט השדרה דק. וגידין הרי הם עבים. אך עיקר דין הלבו"ש לא נהירא. והנה בגמ' לא מצינו קרום מחמת מכה אינו קרום רק בוושט ובריאה. ודעת הרא"ה בבד"ה דשאר טריפות מהני בהם קרום מחמת מכה. אך אנן קי"ל דה"ה בכל הנקובים. אך מ"מ דעת הרא"ה אינו דעת יחידית שכן כתב הראב"ן משום דאכלה בי' ופעיא בי' חוזר וניקב. ובריאה צ"ל כמ"ש בהגהת אשר"י לענין ניקב זה שלא כנגד זה שדינו כוושט. וכ"כ בעל העיטור דוקא וושט וריאה. כן רשמתי בגליון הר"ן מכמה שנים. ומקרוב נדפס ס' גילוי דעת ראיתי הביא עוד פוסקים כן. ובאמת מדלא אמר בגמ' רק באילו משמע דאינך כשרים. והכלל דאין מדמין בטריפות: ג) אך הר"ן הביא ראי' ברורה מדגמ' ממעט גבי כרות שפכה זה פסול החוזר להכשירו. למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה. ולא ממעטא ריאה יותר משאר אברים. וראי' זו כתובה גם בס' האשכול. מ"מ הא בכרות שפכה בניקב ונסתם קאי. ונוכל למעט כל הנקובים. א"כ מנ"ל למעט פסוקים. והכלל דאין מדמין בטריפות. ועוד נוסיף בגידין הקשין מאד. הא ודאי ליתא. וע' בתשו' אחי הט"ז שהביא הט"ז (סי' כ"ז): ד) ולכאורה יש סתירה לזה מהא דכתבו הפוסקים בנשבר עצם וחזר ונקשר כשר שיש ראי' שלא יצא לחוץ שאילו כן לא הי' חוזר ונקשר ולמה להם טעם זה. ת"ל שאפילו יצא לחוץ הא בעצם מהני חזר ונתרפא כמו בצומת הגידין. אך בפסקי מהרא"י (סי' קפ"ב) כתב אפי' לא נתרפא לגמרי כמו לא נשבר בראשונה עיי"ש. ובכה"ג אילו יצא לחוץ לא היתה מוכשרת: ה וראי' לזה מתשו' הרדב"ז (דפוס ווארשא ח"א סי' שצ"ג) בהא דכתב מהרי"ק דשבר על שבר לא מהני. אין הדברים אמורים אלא בזמן שנשתנה מראות הבשר שרגלים לדבר שלא נתרפאה יפה יפה אבל אם לא נשתנה ממראיתו כלל אעפ"י שהעצם מעכב קצתו על קצתו כשירה דודאי נתרפא יפה. דאלת"ה הרי הוא מכחיש את המוחש שהרי אנו רואין דבר זה לעין כמה בהמות ועופות ובני אדם יארע להם כזה ויחיו שנים ארוכים ואנן קיי"ל טריפה אינה חי' יב"ח אלא ודאי לא אמרה הרב אלא היכא שעדיין יש שנוי מראות הבשר כו' שזה הוראה שעדיין לא נתרפא יפה יפה עכ"ל יע"ש. וע"כ הא דכמה בהמות כו' בידעינן שיצא העצם לחוץ דאי בסתמא מה ראי' משם דלמא לא יצא עצמותיהם לחוץ ואין ראי' משם שמה שנתרפא בהרכבה היא לאות שלא יצא לחוץ שמא יוכל להתרפא כך אף שיצא לחוץ רק אותם בהמות כו' לא יצאו עצמותיהם לחוץ. וע"כ שהרדב"ז הביא ראי' מאותם שידוע שיצאו עצמותיהם לחוץ מ"מ בנתרפא יפה יפה חי': ו ועוד מדכתב בסוף דבריו לא אמרה הרב אלא היכא שעדיין לא נתרפא יפה יפה. ומדכתב שעדיין. משמע שאף אם אח"כ יתרפא לגמרי טריפה. ולמה כיון שאח"כ יתרפא לגמרי זה לאות שלא יצאו לחוץ ולא נטרפה מעולם. אלא ודאי כל שמורכב קצתו על קצתו אין ראי' שמעולם לא יצא לחוץ. ומ"מ כשנתרפא לגמרי כשר. ותרי גוונא הכשר בחזר ונקשר כשנקשר שבר אל שבר אף שנשתנה מראות הבשר כשר משום שהקשר שבר על שבר לאות כי מעולם לא יצא לחוץ. ובנקשר שבר על שבר ולא נשתנה מראות הבשר אף שאפשר שיצא לחוץ כשר משום שנתרפא לגמרי : ז) ומ"ש הלבו"ש דאין טריפה חוזרת להכשירו. ליתא דמפורש ברא"ש (פ' בהמה המקשה) דזה בידי אדם. אבל המתרפא בעצמו מתחילה עומדת לזה ומתחיל להתרפא וכן הוא בר"ן בסירכא כסדרן דהראוי להעלות סירכא לא נטרף מעולם. ודוקא בקרום שעלה מחמת מכה דבעצמותו אינו קרום ולא הוי רפואה כלל. ממילא בפסוקי וכ"ש בצה"ג דיש לו רפואה לא שייך אין טריפה כו' דלא נטרף מעולם: ח) ועוד לפי מה שבארתי באריכות (סי' כ"ב) ספק טריפה במקום שבשעת שחיטה הי' אפשר להתברר חשיב חזקת איסור לדעת כמה פוסקים. אך אם לא הי' אפשר להתברר איסורו לכ"ע חשיב חזקת היתר. דלפי"ז ספק הבריא ונתרפא חשיב חזקת היתר שאם נתרפא עכ"פ א"א לבדוק בשעת שחיטה לברר שהיא טריפה. ואין חוששין רק בוושט דהוה ס' בשחיטה דנקובת הוושט לדעת רש"י ורמב"ם ואשכול ופסק הש"ע נבילה: ט) ומה שהקשו תוס' ורא"ש במחט שנמצא בעובי בה"כ מצד אחד כשרה ליחוש שמא נתרפא. לשיטתם שגם נקובת הוושט טריפה כמו שביאר הרב מלאדי זצ"ל ובשו"ת צ"צ החדש וגם אני בתשובה. וע"כ למ"ד חוששין שמא הבריא משום דשכיח יותר וכמ"ש תוס' בדרוסה דחשיב לספק משום דשכיחא וא"כ מחט בעובי ביה"כ נמי. וא"כ לדעת הפוסקים נקובת הוושט נבילה אין לחוש כלל להבריא ונתרפא י) העולה מזה שיש כמה טעמים שלא נחוש להבריא ונתרפא. הא' דעת ראב"ן ובעה"ע ורא"ה וס' הפרדס לרש"י קרום מחמת מכה חוץ מוושט וריאה הוי קרום [זה רק לסניף] והב' שהעיקר בפסוקי מהני קרום מחמת מכה כ"ש בגידין. הג' דאף את"ל דלא מהני קשירה בגידין. מ"מ לדעת הפוסקים נקובת הוושט נבילה לא חיישינן כלל להבריא ונתרפא זולת בוושט. וזה גם בדינו של הלב"ש. כ"ש בנידן מעלתו יא) אך מ"ש כבודו לפימ"ש הש"ך (סוף סי' נ"ו) דוקא בנקשר סומכין על בדיקתנו משום דיש פוסקים מתירים בלא בדיקה. הגם שגם בנ"ד איכא ראב"ד ורמב"ן ורשב"א ור"ן הסוברים שהפנימים הם הצה"ג לא החיצונים. והגם שהרא"ש הרעיש. הנה הרי"ו תלמידו של הרא"ש. וכתב שדברי הראב"ד עיקר. שבדק כמה פעמים ולא מצא גידין צמותים רק בפנימים. אך סיום דברי הש"ך דוקא בעודנו שבור שלדעת רוב פוסקים צריך בדיקה. ה"נ הא המחבר כתב דיעה ראשונה שהיא עיקר שיטת הרא"ש שחיצונים עיקר. וגם הרמ"א כתב כן א"כ ה"נ הוי רוב פוסקים שצריך בדיקה. ומטעם זה יפה הורה: דברי דודו הדו"ש הק' אברהם.