אבני נזר יורה דעה תקלח

סוף דבר דעתי בזה להתיר. מ"מ יען שהוא איסור עולם לא ארצה להורות בזה הוראה ברורה להתיר לשום משא זו עלי לבדי זולת אם יסכים עוד א' מהמפורסמים בהוראה אז אצטרף עמהם. אך זאת ודאי שאם ירצו כהנים לילך שם אין למחות בהם: הק' אברהם. סימן תעא הלכות אבל ב"ה יום ה' חיי תרמ"ד לפ"ק פה סאכטשאב. החיים והשלום וכל טוב סלה לכבוד ידידי הרב הגדול המפורסם החריף ובקי בש"ס ופוסקים כש"ת מוהר"ר יואב יהושע נ"י. מכתבו הגיעני בעתו. אך יען שהייתי א) יקרת מוטרד מאד כנודע לכם הנחתיו למשמרת ולא נודע אי'. אתמול מצאתיו ובקשתי להשיבו ופתאום נתהוה שריפה בחצירי אשר לא נסיתי באלה. ב"ה אשר הי' בחסד. והנני גולה לבית אחר וספרים אין אתי. עכ"ז יען אשר נשתהה זמן כביר הנני להשיבו. ובאמת לדעתי המחמיר בזה הוא מן המתמיהים. כי כמה משניות ותוספתות מוכיחות כי הגולל הוא הסותם חלל הקבר ורואה החלל. וכן כתבו התוס' בפשיטות בסוכה וכן הריטב"א בסוכה כי גם לר"ת המפרש מצבה שעושין לסימן היינו שמשימין אבן גדולה על חלל הקבר שיהי' לסימן ומצבות שלנו אינו בכלל זה. גם זאת הביאו התוס' ראי' ברורה מתוספתא דשני אבנים דאינו טמא אלא כל זמן שמחובר. ותירוץ האו"ז קשה להבין. שהרי מפורש שם דקודם שניטל האבן האחד טמא [גם האו"ז בעצמו פסק כשיטת רש"י דגולל הוא הסותם החלל] ועוד מפורש בספרי זוטא שהביא הר"ש פרק ב' משנה ד' דאהלות דגולל לאחר פרישה אינו מטמא במשא. ולרש"י צ"ל דשאני משא דאינו אלא בטומאה יוצאה מגופו. ואזיל לטעמו שכתב כן חולין (ע"ב עמוד ב') אך התוס' שם השיגו עליו ממשכב ומושב. וכמדומה לי שגם הרמב"ן והר"ן השיגוהו וא"כ מפורש בספרי זוטא דאין גולל אלא כל זמן שמחובר. ועכ"פ אין לצרף כל החומרות: דכל טומאה שאין הנזיר מגלח אינו לוקה ב) בפרט אלא אסורה. וכפי הנראה היא מדרבנן. ואת"ל שהיא מדאורייתא ע"כ הוא הלכה למשה מסיני ודומה לערלה בח"ל דהלכה כמאן דמיקל. והטור כתב הטעם לפי שהיא הלכה. והט"ז השיגו דבגמ' מפורש הטעם משום דכך נאמרה הלכה. אך לפענ"ד ביאור דברי הטור עפ"י התוספתא דמקואות כל שעיקרו מה"ת ופירושו מד"ס ספיקו להחמיר. מבואר דעיקרו הלכה ספיקו להקל. וכן הוכיח הנוב"י וא"כ בערלה אי לאו דכך נאמרה הלכה הוה אמרינן דהלמ"מ גלי דערלה דכתוב בקרא פירושו גם בח"ל. אך מאחר שהלכה שנשתנה דין ח"ל מא"י. מבואר דערלה דקרא בא"י וערלה בח"ל הלכה לבד. לא שהיא בכלל ערלה הנאמר בתורה. וכן מוכח ברמב"ם דערלה בח"ל אינו לוקה. ע"כ שאינו בכלל הכתוב. א"כ זה הטעם באמת שספיקו להקל ודו"ק: ג) וכן אני אומר בנ"ד כיון שאין לוקין את"ל שמדאורייתא. ע"כ הלכה לבד וספיקו להקל. וזה טעם שמקילין בכלים הנוגעים. אף שלדעתי כמה פוסקים מטמא באוהל אלא משום שאין הנזיר מגלח סומכין להקל: ד ומה שכתב שהתוס' ס"ל כרש"י. תמיהני הלא התוס' הביאו ראי' מתוספתא הנ"ל דשני אבנים דאינו מטמא לאחר פרישה. גם מ"ש שהרע"ב ס"ל כרש"י מדהעתיק פירש"י בעירובין. יעיין פי' הרע"ב פט"ו דאהלות משנה ט' שהעתיק פירוש הרמב"ם דאינו מטמא אלא כל זמן שמחובר. גם משמע לי כן מגוף המשנה. דאל"כ למה חוצץ הגב כלי חרס בפני התוך. הלא כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ. אלא משום שאין טומאתו אלא כל זמן שמחובר חוצץ. והחכ"א כתב דאף הרשב"א מודה באינו מקבל טומאה. וכתב וכן דעת הרמב"ם. והיינו מדכתב דוקא באין מקבל טומאה. וכת"ר רגז על החכ"א דלא משמע מידי ברמב"ם ולא נודע במה הכהו. ולדעתי הדבר ברור להתיר, ידידו הדו"ש בלונ"ח הק' אברהם. סימן תעב לרב אחד. שאלה. ביולדת המקשה לילד ר"ל שהוציאו ממנה בחיי' כל הולד אך ראשו נשאר בפנים ומחה ב"מ. מהו להוציא ממנה הראש אחר מיתתה ואם אי אפשר בנקל מהו לפתוח את בטנה: א) תשובה הנה מקור דין זה שנהגו להוציא הולד לאחר מיתה מהיולדת ולהרעיש ע"ז אין לו מקור בש"ס ופוסקים. וכבר נשאל ע"ז בשו"ת שמן רוקח אם יש לפתוח את בטן היולדת לאחר מיתה והשיב שחלילה לעשות כן. אך אם יוכל להוציא ע"י פעולות טוב הדבר. וכתב שיוכל להשהותה אפי' כמה ימים יעיי"ש בפ"ת שמביאו. ועיי"ש שכתב שמש"ס ערכין משמע שאדרבה יש ניוול ביציאת הולד לאחר מיתה: ב' ובעניותי כאשר שמתי רעיוני לדבר הזה למצוא טעם לדבר המנהג ההוא עלה בדעתי כיון דמצות קבורה הוא בעפר דוקא כדנפקא לן בש"ס סנהדרין (מ"ו:) מדכתיב קבור תקברנו יתירא. ואם שמוהו בארון והלינו עובר עליו. והנה הא ודאי הנפלים מחויבים בקבורה ג"כ. ואף דאיתא במס' שמחות דאין מתעסקים עמהם בכל דבר אין בכלל זה הקבורה וכמ"ש הש"ך בשם הרשב"א במאבד עצמו לדעת ר"ל יע"ש. וע"כ אין מקיימין בהם מצות קבורה דאמו חוצץ בין הולד לקרקע. ואף דאיתא ביבמות דמעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה וטבילת האם מועלת לולד ואין האם חוצץ משום דגופה היא. מ"מ הא אמרינן בערכין (ז'.) המקשה לילד אין ממתינין לה עד שתלד ישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד. ופירש"י דישבה על המשבר ממתינין משום דכיון דעקר גופא אחרינא היא. וע"כ האם חוצץ ואין מקיימין בולד מצות קבורה אם לא נוציאוהו לאויר העולם: ג) והשתא לא תקשה מההיא דערכין שם שרמז עליו בעל שמן רוקח הנ"ל דהאשה שיוצאה ליהרג דמכין אותה כנגד בית הריון שלה כדי שימות הולד תחילה כדי שלא יצא לאחר מיתה ואיכא