אבני נזר יורה דעה תקלז

מה שנעשה אבי אבות במת שני. ועמ"ש בחי' רמב"ן שבועות (י"ז.) גבי נזיר בקבר. וכיוצא בזה כתב הר"ן ביצה גבי עירוב תבשילין כיון דנאכל עירובו אינו מבשל עליו א"כ העירוב תבשילין מתיר כל שעה בשעתו. וה"נ כיון דכשפירש מן המת אינו אבי אבות. א"כ כשמחובר בו המת עושהו אבי אבות כל שעה בשעתו. וכ"ז אי טומאה בחבורין דאורייתא אבל אי לאו דאורייתא פשיטא דנוגע באותו יום פטור בין בחבורין בין שלא בחבורין בלא שום קרא: טז) ולהמפרש צ"ל דר' יוסף דמחלק בין בחבורין לשלא בחבורין וס"ל טומאת חבורין לאו דאורייתא ס"ל כאביי במנחות שם דלית לי' שבע לה טומאה. מ"מ רבא דמספקא לי' במנחות אי אמרינן שבע לה טומאה ולא פשיט לי' מברייתא הנ"ל מדאיצטריך קרא דלהחלו ועוד מר"ט במס' שמחות דמחייב בשנגע באותו יום מוכח דס"ל טומאה בחבורין דאורייתא ומזה סיוע לדברי תוס' בע"ז (ל"ז:) דרבא דאמר לא תתלי בוקי סרוקי בר' נחמן דאין הפירוש משום דס"ל לרבא טומאה בחבורין לאו דאורייתא יע"ש. ולפימ"ש מוכח כן דהא לרבא במנחות ע"כ ס"ל טומאה בחבורין דאורייתא: יז) נחזור לדברי רמב"ם שהדבר מוכרח לדעת רמב"ם טומאת חבורין דאורייתא. ומ"ש רמב"ם טומאת חבורין מד"ס. ידוע שרמב"ם קורא דבר הנלמד בי"ג מדות או מהל"מ ד"ס ימ"מ דינו כד"ת. רק על ביאת מקדש פטור שכך הלכה. וכמ"ש הרמב"ם בה' ביאת מקדש בחרב ה"ה כחלל דאינו חיוב על ביאת המקדש ומ"מ טומאת חיבורין דאורייתא. וראיתי במל"מ הביא בשם רמב"ן בפירוש התורה פ' מטות דטומאת חיבורין לאו דאורייתא וכנים הדברים. אך בחי' רמב"ן פ"ג דשבועות גבי נזיר בקבר מפורש בדבריו טומאת חבורין דאורייתא וכן בספרו תה"א. ופשיטא דהכי נקטינן בדעת הרמב"ן דטומאת חיבורין דאורייתא. והנה כל הפוסקים שאין טומאת חבורין דאורייתא. וא"כ מוכח לרע"ק דפטר בו ביום דאין חייבין על תוספת טומאה. דאפי' חבור באדם לאו דאורייתא מ"מ הוסיף טומאה לטמא כלים: יח) ולכאורה י"ל לפמ"ש בדעת רמב"ם דטומאת חיבורין דינו כדאורייתא מ"מ על ביאת מקדש פטור. והא כללא הוא סוף פ' כה"ג כל טומאה שהנזיר מגלח עלי' חייבין עלי' על ביאת המקדש. והא מדאין חייבין על ביאת המקדש אין הנזיר מגלח. ע"כ אין חייב הנזיר על תוספת טומאה זו דחבורין. אבל ביום שלאחריו חייבין על התוספת טומאה ולא משום שהי' יכול לטהר עצמו בפועל: יט) אך הא ליתא דכתב הרמב"ם פ"ה מה' נזירות הט"ו נזיר שנטמא במת בין בטומאה שהוא מגלח עלי' בין שאין מגלח עלי' ה"ז לוקה. ובאמת צ"ע בדבריו דהא במס' שמחות טומאה שאין הנזיר מגלח עלי' אין הכהן סופג עלי' את הארבעים. וע"כ דשאני נזיר דיש בו לאו דבל תאחר וכשנטמא אף בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי'. מ"מ כיון שאותן ימים אין עולין לו הוא מאחר נזירות דטהרה. אבל בלאו דלא יטמא אינו עובר ואינו חייב על התוספת כיון דאף מתחילה לא הי' הימים עולים] אך הא ליתא דהא כתב רמב"ם אחר הלכה זו נטמא במת וחזר ונטמא ומשמע דקאי אדסליק מיני' בין בטומאה שמגלח עלי' בין שאינו מגלח עלי' וכתב שאם פירש וחזר ונטמא והתרו בו בכל פעם חייב שתים. והא אין בל תאחר בטומאה שני' ומוכח דמשום לאו דלא יטמא הוא חייב. ואף דברייתא דמס' שמחות דאין הכהן לוקה אלא טומאה שהנזיר מגלח נזיר הא חמיר באיסורו מכהן שאינו מטמא לקרובים. או שדוחה להא דמס' שמחות מהלכה. וא"כ מוכח גם לדעת רמב"ם דאינו חייב על טומאת חבורין בטומאת מקדש דאינו חייב לרע"ק על תוספות טומאה. והא דחייב ביום שלאחריו משום שהי' יכול לטהר בפועל כ) אך עוד יש לעיין דרמב"ן בס' תה"א כתב וז"ל לרע"ק לעולם לא קרינא בי' להחלו אא"כ מוסיף ימי טומאה על עצמו א"נ ס"ל טומאה בחבורין לאו דאורייתא עכ"ל. הנה אף דס"ל להלכה טומאת חיבורין דאורייתא מ"מ מסופק אליבא דרע"ק שמא טומאה בחיבורין לאו דאורייתא וכן כתב בחי' ר"ן סוף פרק דם הנדה. מ"מ אין ספיקו של רמב"ן ור"ן מוציא מידי ודאי של ר' יעקב [הוא ר"ת] וראב"ד דלרע"ק לא איכפת לן בתוספת איכות הטומאה רק בתוספת ימי טומאה כנ"ל באריכות: כא) נשוב לנ"ד לדינא לצרף דעת ראב"ד ור"י הוא ר"ת לדעת הפוסקים עכו"ם אין מטמאין באוהל ואף שראב"ד ור"ת שורש סברתם משום דס"ל דהלכה כרע"ק. והרי הרמב"ם ורמב"ן ורשב"א ור"ן ותוס' נזיר דקי"ל כר"ט. הלא לעומתם ראב"ד ור"ת והמפרש במס' נזיר. ולפמ"ש גם תוס' ב"ק ור' יונה שבשטמ"ק מוכח דלדעתם דרבה דהילכתא כוותי' לגבי ר' יוסף כרע"ק וקי"ל כוותי'. והנה חמשה מול חמשה. ואף שמהטור מבואר דרא"ש ג"כ ס"ל להלכה כר"ט. הב"ח חולק עליו וכתב דאדרבה רא"ש כר"ת ועיין עוד בב"ח מ"ש מתוס' שבועות. ואף את"ל דרוב פוסקים כר"ט הלא לעומת זה בענין גוים אם מטמאים באוהל המתירין רוב הם הרמב"ם וס' יראים ורמב"ן בס' תה"א ורשב"א בחי' ובתשובה סימן פ"ג ונמוק"י בשם הר"ן פרק המקבל ולעומתם ר"ת וסמ"ג ומהר"ם אוסרים והמתירין רוב וגם כתבתי שם טוב טעם סיוע להמתירין: כב ואשר כתבתי שם מחמת ספק טומאה ברה"י דמבואר בירושלמי פרק כיצד צולין דהנזיר מגלח על ספק טומאה ברה"י. ואף בספיקא דדינא כי היכי דניזל בתר חזקה בספיקא דדינא לדעת הר"ן פ"ק דקידושין כמו כן בספק טומאה ברה"י ראיתי כעת שאינו דמיון לפמ"ש בש"ש שמעתא ז' פ"ב בטעם התוס' דבספק טומאה ברה"י אין מטמאין ודאי אלא בדבר שיכול להיות. וכן אין מטהרין ברה"ר אלא ביכול להיות ואלו בחזקה מטהרין אף בשני שבילין שאין יכול להיות שניהן טהורין משום דספק טומאה ברה"י לטמא או ברה"ר לטהר הוראה ודאית אלא שאין מוציאין הדבר מחזקתו ע"ש. וע"כ ה"נ לענין ספיקא דדינא בשביל חזקתו של זה. או בשביל שאירע הספק ברה"י או ברה"ר לא ישתנה הדין ונשאר הדבר בספק. ובחזקה לא נוציא הדבר מחזקתו אף שעדיין ספק הוא אבל בספק טומאה רה"י א"א להורות שודאי טמא כיון שהדין נשאר ספק. וברוב [אף את"ל דרובא דליתא קמן לא יועיל לטהר ברה"י] פוסקים לטהר לא נוכל להורות אף ספק בעובדא דידי' כיון שהדין נשאר טהור משום רוב. ועוד דהעיקר דאף רובא דליתא קמן מהני לטהר ברה"י: סוף