אבני נזר יורה דעה תקלה

דגוים אקרי אדם מהיכי תיתי לייחס לר"מ ור"י סברא דיחידאה דלית הילכתא כוותי'. אלא מסתברא מתוך סוגיא הזאת דהלכה כר"ש: יז) סוף דבר מאחר שרוב פוסקים קברי גוים אין מטמאים וגם כתבנו ישובים לקושית תוס' במה שהשיב אלי' וכי יש טומאה בצדיקים ומזה הוכיחו שדרכו הי' לדחות. ומאחר שכתבנו ישובים שדבריו אינם דברי דחוי ומעשה רב דאלי'. לא נזוז ממנה. בכל זאת לא נחלוק על רמ"א שכתב נכון להחמיר מ"מ במקום ביטול שמחת יו"ט אינו נכון להחמיר לבטל שמחת יו"ט ויסמוך על רוב פוסקים ומעשה רב דאלי' כנ"ל ויפה הורה: יח) ובתשו' אחרת [הוא לעיל סי' תס"ו] העליתי ח"ל דטומאה בחיבורין דאורייתא ויש לצרף דעת ראב"ד לס"ס: יט) ויש לעיין לפי"מ שביארתי דמה שכהן אסור במגע הגוסס לאו משום לתא דבמאנא דקודשא אתיין לאיתחברא כיון שעדיין נשמתו בו ליכא טעם זה כלל. רק משום שהתחילו טיפי מה"מ ולפי"מ שנתבאר עוד דטומאת אוהל אינו משום הטיפין. דא"כ גוי למה אינו מטמא באהל לר"ש. ע"כ דטומאת אהל אינו רק משום דבמאנא דקודשא אתיין לאיתחברא. וא"כ למה יהי' הכהן אסור ליכנוס לבית שיש בו גוסס. ובאמת בגמ' נזיר (מ"ג) דפליגי בגוסס פי' המפרש אם מותר לעסוק בו. והיינו שיגע בו או יעתקנו ממקום למקום דהיינו משא. וקרוב הדבר שזה דעת הנמק"י סוף מ"ק שכתב גוסס הוא כחי שכהן מותר ליכנס לבית שיש בו גוסס. ולמה לא כתב רבותא יותר דאפי' ליגע בו מותר. אך דס"ל באמת כמאן דאסור כהן בגוסס. אך דמ"מ מותר לאהל כנ"ל. אך הרא"ש וטור כתבו י"א שכהן אסור ליכנס לבית שיש בו גוסס. אך ידוע שבזמן רא"ש וטור עדיין לא נתגלה ס' הזוה"ק בטעם גוי אינו מטמא באהל וס"ל דזה מכלל החוקים. ובאמת גם מטעם הטיפין מטמא באהל. אך אנחנו שזכינו לס' הזוה"ק קרוב הדבר שאין איסור כהן בגוסס רק במגע ומשא אבל מותר ליכנס לאהל כדברי הנמק"י וצ"ע לדינא: כ' עוד זאת אדרוש לפי"מ שביארתי בעובדא דאלי' ורע"ק הצדיקים שמתו בידי אדם אין טומאה בהם. דאין טומאה בהם משום דבמאנא דקודשא אתיין לאיתחברא שגופם אין כלי לקדושה לבד אלא שגופם עצמם קודש קדשים שקודשו הגוף בקדושת הנשמה ואין טומאה בהם רק משום טיפין דמה"מ ואינו במתו בידי אדם. וא"כ אף במתו מעצמם אין מטמאים באהל. דמשום הטיפין הא אין מטמא באהל מידי דהוה אקברי גוים לר"ש וא"כ יהי' מותר לילך על קברי צדיקים כיון שאין בהם טומאת אהל כמו שמותר לילך על קברי גוים למאן דס"ל שאין מטמא באהל כעובדא דאלי' דהוה קאי בביה"ק של גוים וכן כתב רמב"ם שמותרין לילך על קברי גוים. מיהו מ"מ אסור מחמת טעמו של מהר"ל ז"ל בס' זכר צדיק דמת שאין לו שייכות בעוה"ז הנוגע במה שמרוחק ומובדל מעוה"ז מגיע לו הריחוק והטומאה בעצמו. אמר המגיה לא זכיתי להבין דזה ניחא במגע. אבל אכתי טומאת אוהל לא ידענו שהרי מהר"ל מדמי לה לכתבי קודש ודו"ק] ולמעשה אין נ"מ בזה כי לא מצינו שאין טומאה בצדיקים אלא בצדיק כמו רע"ק ולא ימצא בדורות אלו. ואף אם ימצא מי הוא המבין שהגיע לכלל זה: כא) עוד זאת אדרוש דנ"ל ראי' לדברי הרא"ם בס' יראים דאין כהן מוזהר על מגע ומשא של מת גוי כיון שאין מטמא באהל. והוא לפי"מ שביארתי בסוגיא דהבא על יבמתו דלמסקנא מגע ומשא של מת גוי מטמא גם מטעם הזוהר דבמאנא דקודשא אתיין לאיתחברא שיש בהם קצת קדושה שמחוייבין בז' מצות. ואף שאין מקיימין מידי דהוה אמומר ישראל. וא"כ הא דאמר בזוה"ק לנפש לא יטמא בעמיו כמה דאוקמינא דגופא בלא רוחא מסאבא הוא ושארי עלי' רוח מסאבא דהוא תיאובתא דרוח מסאבא לגבי גופיהן דישראל איהו וכיון דקרא איירי גם במגע ומשא של גוי. למה אמר לגבי גופיהן דישראל דוקא הול"ל סתם. והי' הפי' שגוי קצת טומאה למגע ומשא וישראל רב הטומאה לטומאת אהל. אלא ודאי קרא לא מיירי רק במת ישראל שמטמא גם באהל. וכדעת בעל ס' יראים דאין איסור טומאת כהן אלא במת שמטמא גם באהל: הדו"ש הק' אברהם. סימן תסט כאשר הגיע תשובתיי הקודמים להרב הגאון ז"ל אבד"ק לובלין שתקע אהלו בירושלים פקפק באיזה דברים. ותשובתו הגיע לידי בשכבר הלך לעולמו ויעברו לפנינו אחת לאחת. א) במה שהבאתי ראי' דחלון מביא את הטומאה מהא דהמקבל טומאה מדרבנן חוצץ. ואי דאורייתא ניחא דמיגו דהוי חציצה שלא יקבל טומאה מדאורייתא הוי נמי חציצה שלא יטמא אפי' מדרבנן אבל אם דרבנן למה יחצוץ. וכתב הרה"ג ז"ל הנ"ל דאדרבא איפכא מסתברא דאי מביא הטומאה רק מדרבנן ומדאורייתא הוה חציצה הוה תרי דרבנן ולא גזרו לאפושי טומאה בתרי דרבנן עכ"ד [ובזה יתיישב קו' המל"מ מצ"פ דשם הוה טומאה דאורייתא ע"כ גם המקבל טומאה מדרבנן א"ח] הנה הא שבתרי דרבנן לא גזרו לאפושי טומאה לא מצינו בשום מקום. ומפורש בתוס' שבת (ט"ז.) דגזרו טומאה ישינה בטומאה דרבנן. אך באמת לא חשיב בנ"ד תרי דרבנן כלל. דלענין טומאה דרבנן אין כאן חציצה כלל כיון שהמונח בחלון ג"כ טמא מדרבנן ואין שום נ"מ ום המונח מקבל טומאה מדאורייתא או מדרבנן לגבי טומאה דרבנן ושלא יקבל טומאה דרבנן אין כאן חציצה כל עיקר ודו"ק היטב: ב' במה שהקשיתי על הראב"ד עי"ש באריכות והרב לא נתכוון בדבריי ותוכן דבריי דהא ודאי טומאה שאין לה טהרה חשיב טומאה חמורה יותר כהא דטומאת בשר חמורה שאין לה טהרה במקוה. וזה הטעם דביום שלאחריו מוסיף בחומר הטומאה דמתחילה על יום שביעי הי' לו טהרה ועכשיו גם על יום שביעי של אתמול שהוא יום ששי מעכשיו אין לו טהרה. וא"ת סוף סוף גם על היום לא הי' לו טהרה וא"כ גם תחילה הי' טמא היום טומאה חמורה. ליתא דזה גופא חשיב חומר יותר מה שלא הי' טמא טומאה חמורה על זמן ארוך יותר. וראי' מירושלמי דנזיר פ"ז ה"א הי' נזיר שלשים ונזיר מאה יטמא נזיר שלשים. הנה דקדושה על זמן ארוך יותר חשיב מעכשיו קדוש