אבני נזר יורה דעה תקלד

הרוח גרמא בעלמא חשיב מלאכת מחשבת לענין שבת חייב משום דמ"מ אסרה תורה וכיון דניחא לי' ברוח המסייעו חייב ומינה דייק הגאון אהעו"ז סימן שכ"ח דמה דחייב בנזקין כ"ש דחייב בשבת משום מ"מ. האומנם כי יש להשיב על דבריו מדברי רא"ש ב"ק שם וז"ל דהתם מ"מ אסרה תורה אעפ"י דלא הוי אלא גרמא בעלמא בהכי חייבו תורה כיון דמלאכה זו עיקרה ע"י רוח מה שאין כן חובל עיקר מלאכה במעשיו ממש. מ"מ מצינו להר"ן סוף פרק הבונה וז"ל דלגבי שבת אין קפידא בין חק תוכות לחק יריכות. דכל היכי דהוה מ"מ מחייב שהרי אפי' מוחק ע"מ לכתוב חייב. הנה דאף שמלאכת הכתיבה עיקרו בחק תוכות מהני הא דמלאכת מחשבת להחשב מעשה אף דלא חשיב כתיבה לשאר דברים אלמא דלא חשיב מעשה. וכן חוטט בגדיש לעשות לו סוכה דחשיב [תעשה ולא] מן העשוי דהוא דומיא דחק תוכות ממש ולא חשיב מעשה. מ"מ מהני מלאכת מחשבת להחשב מעשה. א"כ יתפרש הא דב"ק כפשוטו. וא"צ לתוספות דברי רא"ש משום דעיקר מלאכה זו ע"י רוח ודברי אהעו"ז נכונים: י) ואת"ל דר"ן נמי כרא"ש אלא משום דבכתיבה יש מוחק ע"מ לכתוב [ובמאירי פרק הבונה דמחיקה מצטרפת לכתיבת שתי אותיות] דחייב מחמת מחשבתו חשיב כזורה דאורחי' בהכי. א"כ בבונה שמצינו סותר ע"מ לבנות נלמד מזורה בקו"ח. וכן בעשיית אהל שהוא משום לתא דבונה. וע"כ בלבוד הנעשה בגרם נטיית הכיפין כה"ג יחשב גרמי ולא גרמא דהוה ברי הזיקא והיזק נעשה מיד חשיב גרמי. וה"נ ברי שיהי' לבוד והלבוד נעשה מיד. וכ"ש דחייב בשבת היכא דניחא לי' בכך. ואם ינטה הכיפין בשבת ואח"כ יפרוס המחצלת דניחא לי' בלבוד כדי שאח"כ יוכל לפרוס המחצלת יחשב מעשיו משום מלאכת מחשבת. ודוקא אם אינו פורס מחצלת אח"כ דא"צ לו ללבוד ואינו חושב שיהי' לבוד הוא דמותר משום גרמא ולא חשיב מעשיו ואף דנזקין כה"ג חשיב מעשיו. שאני נזקין שההיזק נעשה. והדין רק מי יתחייב על ההיזק וע"כ אף הגורם מחויב בדיני שמים. אבל בשבת המלאכה הנעשית אין בו נדנוד איסור שמדליקין נרות מע"ש ודולק והולך כל השבת וכל האיסור מצד האדם העושה וכל שאינו מעשיו ממש פטור. לבד היכא דאיכא מלאכת מחשבת דחייב מקו"ח דזורה ורוח מסייעתו כדברי אהעו"ז ודו"ק היטב בכ"ז: יא) נשוב לנ' בהא דמוקי הש"ס שבא חבירו ופרע מעליו המעזיבה שכתבו התוס' וצ"ל דהוא מסייעו להסיר המעזיבה דהא בהתרו בו למלקות איירי (ולדידי יש להוסיף עוד דהא ודאי שחבירו פרע המעזיבה מדעת הנזיר. דאל"כ למה יתחייב וכיון דמדעתו נעשה שלוחו כיון דחבירו לאו נזיר והיכא דשליח לאו בר חיובא מחייב שולחיו וא"כ מיושב קושית הישוע"י. דליכא לאוקמי בהי' משהו פחות בחלון מפותח טפח. דחלון לאו אהל הוא דגם החלון אינו רחב מטפח רק שבא הל"מ דחבוט רמי ועשה שני תקרות הבתים אהל אחד וזה לא נחשב שעשה הוא כדברי תוס' עירובין הנ"ל ופטור ודו"ק היטב. העולה מהנ"ל דדעת האומרת טומאה שע"י חלון אינו מה"ת אין לה יד ורגל ולא חזי לאצטרופי אפי' לסניף כ"ש: יב' ובענין אם לצרף דעת הראב"ד לס"ס כבר נשאלתי ע"ז מהרב הגאון דק"ק קונצק עי' לעיל סימן תס"ה אות י"ב: יג' ותמהני על רו"מ שהעתיק דברי החת"ס סימן של"ט דלדעת ראב"ד אם נטמא פעם אחת אין בו אלא איסור דרבנן. והדגמ"ר לא ירד לעומקו תמהני למה ראה ראי' אחת ולא שתים שבסימן של"ח שהוא מאוחר בזמן להא דסימן של"ט ושם החזיק דברי הדגמ"ר בכל עוז ויותר מזה שהדגמ"ר כתב באפשר והוא כתב בודאי אסור מה"ת. והנה חזר בו מהא דסי' של"ט. ומלבד זה תשובה דסימן של"ט תמוה מאוד שכתב דהמ"ל שכתב דראב"ד יחיד לא ידע שזה דעת ר"ת ור"ש ורא"ם. ותמוה שהם לא אמרו אלא בנטמא באותו יום כמ"ש בעצמו באותה תשובה שני פעמים ודבריו סתורים מיני' ובי'. וכפי הנראה כתב התשובה בהחפזו כמ"ש בסוף דבריו עת לקצר דיומא גרים. ואין להעמיד שום יסוד על תשו' ההוא. וגם בזה תמהני על כבודו שהעתיק דברים אלו שכן דעת ר"ת ולא העיר שדברים אלו תמוהים הרבה: יד) אך באמת גם מ"ש בסימן של"ח להחליט דלדעת הראב"ד אסור מה"ת אינו לפענ"ד. והוא מחלוקת ראשונים למאן דפטר באותו יום אם אסור מה"ת שבחי' רמב"ן שבועות מבואר שהוא רק מדרבנן. אך בחי' ר"ן שם מבואר שמה"ת במ"ש דכהן שחזר מבה"ק מלקבור מתו אסור בחזרה ליגע בקברים. וז"ל וכ"ש דאפי' לרע"ק לכתחילה אסור לו ליטמא כשפירש. ומוכח שמה"ת דאי מדרבנן הא מותר משום כבוד הבריות כמ"ש שם ברוב ארונות יש בהם פותח טפח ובתשו' רשב"א סימן ת"י מבואר נמי שמה"ת. וה"ה לראב"ד בזמן שאין אפר פרה. וא"כ איכא נגד ספק דראב"ד ג' ספיקות ספק א' שמא כרמב"ם וסייעתו דאפילו באותו יום יש חיוב תורה דמוסיף טומאה בחיבורין. ואת"ל כר"ת דבאותו יום אין חיוב שמא טומאה בחיבורין לאו דאורייתא. ואם כן אין ללמוד בזמן הזה דליכא אפר פרה מיום ראשון. ואת"ל טומאה בחיבורין דאורייתא. ושפיר דמי בזה"ז ליום ראשון. שמא גם ביום ראשון אסור מה"ת. וע"כ פשוט שאין זה מצטרף לספק ספיקא ועי' לעיל סימן תס"ו אות יוד ד"ה ומלבד זה עד סוף התשובה: טו) וביש"ש פרק הבא על יבמתו פסק לגמרי כרבנן דקברי גוים מטמאים באוהל והוכחתו מדתני רשב"י אומר גיורת פחותה מבת ג' כשירה לכהונה וכן הי' רשב"י אומר קברי כותים אין מטמאים באוהל. וכי אלו שני דינים אלו לבד אמר רשב"י. אלא מסקנת תלמודא הוא דאמר לומר דלית הילכתא כוותי'. ואף שבכמה דברים לית הלכתא כוותי' מכל מקום שני דינים אלו דלא פליגי רבנן עלי' בהדיא רק תלמודא דאמר דרבנן פליגי עלי' ולית הילכתא כוותי' אלו שנים לבד הם עכ"ד: טז) ובאמת בהא דגיורת פליגי עלי' רבנן פרק עשרה יוחסין ראב"י ור"י ור' יוסי להדיא. ואפשר כונתו באותה ברייתא מ"מ כיון שדבריו אינם רק משמעות. אף אני אביא משמעתא דכריתות משמעות להיפוך אהא דהסך לבהמה ולגוים פטור. וקאמר בגמרא דגוים לא אקרי אדם ומקשה מקראי. ומשני כביבמות לר"ש ואיבע"א כדתני כו' כל שאינו בסך אינו בלא ייסך. והשתא דהילכתא כר"ש. תירוץ קמא הוא אליבא דהילכתא. רק משום דר"מ ור"י בעלי הברייתא שם קרוב הדבר שהם רבנן בני פלוגתא דר"ש קאמר תירוץ הב' משום שאינו בסך. אבל אם הלכה כרבנן