אבני נזר יורה דעה תקלג

סימן תסח ב"ה א' לך תרס"ב לפ"ק. שלום לכבוד אהובי הרב הגדול המפורסם חו"ב מוהר"ר משה נחום נ"י אבד"ק אסטערלענקא וכעת בקיעלץ. א ע"ד השאלה אם להתיר לכהן שלא לצאת מביתו הסמוך לבית שיש בו מת גוי והוא יו"ט ויש בו מניעת שמחת יו"ט. וכבודו דעתו להתיר משום ס"ס. שמא כדעת הש"ך סימן שע"ב סק"ב. ושמא כדעת הראב"ד פ"ג מה' אבל. ושמא כדעת האומרים מת גוי אינו מטמא באוהל. שהם רוב פוסקים. ואת"ל שספק ראשון אין לצרף לס"ס שחת"ס פסק שחלון טפח מביא טומאה מדאורייתא. נשארו ב' ספיקות: ב) ונשוב על ראשון ראשון. אין ספק שחלון טפח בין בית לבית מביא את הטומאה מה"ת. שכן מפורש ברמב"ם פ"ג מה' אבל ה"ג. וכן אם נכנס לאהל טמא שנכנסה לו הטומאה לוקה אעפ"י שעצמה של טומאה בבית אחר וכבר בארנו כל אהלים שנכנס להם הטומאה בה' טו"מ. ושם מבואר שנכנס הטומאה דרך חלון טפח. וכן מפורש בריטב"א פ"ב דכתובות גבי מבטלין ת"ת להוצאת המת הביא ירושלמי וביארו. שאם הי' כהן שונה בבהמ"ד וטומאה בבית הסמוך לו שהי' עוברת הטומאה לבהמ"ד אם רצה אינו יוצא שטומאת כהן אפי' דאורייתא נדחת מפני ח"ת. מ"מ הרי מפורש דטומאה העוברת דאורייתא ראי' זה ראיתי בחת"ס. אך מה שהביא מריטב"א סוכה ראיתי בעצמי אך יש לדחות וק"ל]: ג) ועוד לפימ"ש מהרי"ט והח"צ דיש מחמירין לכהנים שיכנוס בשער העיר שהמת יבא שם ליתא ולא אמרי' סוף טומאה לצאת דרך שם אלא במקום שאם הי' הפתח פתוח הי' הטומאה יוצאת לאהל. וכיון שסוף הטומאה לצאת דרך שם הרי סוף הפתח להפתח בעוד המת בבית ורואין כאילו פתות והטומאה יוצאת תחת האוהל עד כאן. ולפימ"ש רש"י ביצה (ל"ח.) ד"ה דאורייתא דסוף טומאה לצאת הלמ"מ. מוכח דטומאה נכנסת מבית לבית דרך פתח הלמ"מ. דאל"כ הא מה"ת אין סוף הטומאה לצאת כלל שאף אם יפתח הפתח לא יכנס הטומאה מבית לבית. וא"כ איך יהי' הלמ"מ. ואף החולקין בסוף טומאה לצאת שרק מדרבנן. מ"מ ביסוד זה דטומאה נכנסת מבית לבית דרך פתח וחלון אינם חולקין: ד) עוד משמעות מדברי תוס' ב"ב (כ'.) ור"ש פי"ג דאהלות מ"ה דדבר המק"ט מדרבנן ממעט בחלון. ובודאי הטעם משום דהוי חציצה שלא יעבור הטומאה מה"ת. ומיגו דהוי חציצה לגבי זה הוה נמי חציצה שלא יעבור טומאה גם מדרבנן. אך אם כל טומאה שע"י חלון מדרבנן. ומדרבנן הוא מקבל טומאה ואינו חוצץ ולמה ומעט: ה) גם ראיית החת"ס מכהנים שמוחזקים בזמה"ז לטמאי מתים ובאותו בית. מנין שיהי' כן. אלא ודאי ע"י זוזים וגזוזטראות. ג"כ קצת ראי'. סוף דבר הוא פשוט כל כך שלולא שקצת אחרונים כתבו להיפוך הי' חשיב אצלי בלוי הזמן שלא לצורך למיסר לן עורבא. ומעולם נצטערתי אם ימצא בדברי רבינו הגדול הש"ך ז"ל עמוד התוך שכל בית ישראל נשענים עליו דבר בטל כזה. ודרכי תמיד להפוך בזכותא דרב הש"ך באשר מזרעי' דש"ך קאתינא וכאן לא הי' פתחון פה. עתה ראיתי בחת"ס הוכיח שגם הש"ך לא הי' כוונתו כך. נתתי שמחה בלבי: ו) אך בטעם העברת טומאה ע"י חלון אשר לכאורה לא נדע למה וע"כ דעת קצת אחרונים שרק גזירה דרבנן והחת"ס הוצרך לומר שהוא הלמ"מ. ולי א"צ לחדש הלמ"מ. אך דמפורש באהלות והובא גמ' סוכה (כ"ב.) דבאהל טפח אמרינן חבוט רמי שמורידין האהל שלמעלה למטה. וה"נ אמרי' חבוט רמי שמורידין השני תקרות שבשני הבתים שהחלון ביניהם) עד החלון ולא עד בכלל ונעשה אהל אחד שתחתיו חלל טפח הוא גובה חלון והאוהל רחב טפח הוא רוחב החלון. ודומה לשני תקרות שחלל ביניהן והניח נסר רחב טפח מזה לזה שהכל נעשה אהל אחד. ואם טומאה תחת תקרה הזאת הכלים שתחת תקרה האחרת טמאים והוא בעיני פשוט וברור וטעם זה לבד מספיק להכריח שמה"ת: ז) ולאשר כבודו כתב בשם ישועות יעקב שלחתי לשאול לי ס' ישועות יעקב וראיתי שם הביא הוכחה דטומאה העוברת דרך חלון דרבנן. דאל"כ הי' יכול הש"ס נזיר למצוא טומאה וביאה באים כא' שנכנס בבית א' וטומאה בבית אחר וחלון פחות מטפה משהו ביניהם והרחיב החלון עד טפח ולא הי' לאוקמי בשידה וכו' ובא חבירו ופרע מעליו המעזיבה. מ"מ לא נבנה דין על קושיא (ובפרט קושיא כזאת שהי' יכול למצוא נפקותא] וכל קושיא יש לה תירוץ. וגם קושיא זו נ"ל ליישב עפ"י דברי תוס' עירובין (ק"ב:) בסוף העמוד דאין איסור לנטות בשבת שני חוטין תוך שלשה משום עשיית אוהל. ביאור הדברים נ"ל דאף שנחשב אהל ע"י לבוד. (דמה"ט מותר אח"כ להוסיף דחשיב שכבר הי' אהל]. מ"מ אין זה עושה הוא שהוא לא נטה רק שני חוטין שאין בהם טפח. ומרוחקין זה מזה. והל"מ עושה החלל שבנתים לבוד. אבל הוא אינו עושה רק גרמא בעלמא דמחמת שעושה השני חוטין בא הל"מ ועושהו לבוד. ובשבת גרמא שרי כדאיתא שבת (ק"כ:) לא תעשה כל מלאכה הא גרמא שרי: ח) [ואין להקשות דא"כ למה אין אויר פחות מג' פוסל בסוכה קטנה משום לבוד הא הלבוד אין עושה הוא והוי תעשה ולא מן העשוי ודומה לחוטט בגדיש לעשות לו סוכה. ואם תאמר תולמ"ה לא חמיר מסכך פסול דאפי' פחות מד' אינו פוסל ליתא דא"כ יצטרף אויר פחות מג' לסכך פסול פחות מד' לפסול כיון שהחלל פחות מג' נחשב ג"כ סכך פסול. הא לא קשיא שהרי הלבוד ממשיך הסכך גם להחלל. וכיון שהסכך הוא כשר שעושהו הוא ממשיך הכשרות ההוא גם בחלל כאילו הי' סכך שע"י עשיית אדם גם בחלל וכולו כשר והתינח אם דנין על הסוכה. אבל אם דיא על האדם לחייבו הרי המשכה הזאת בחלל לא עשה הוא ופטור ודו"ק היטב]: ט) ובזה ישבתי קו' מהרש"א ז"ל דא"כ יהא מותר לנטות הכיפין פחות מג' בשבת דלענין עשיית אוהל אין לאסור משום לבוד ואח"כ יפרוש המחצלת דהוה מוסיף על אוהל עראי ולמה הצריך לנטות הכיפין מע"ש. אך להנ"ל מיושב היטב דהנה ב"ק (ס'.) בזורה ורוח מסייעתו אף דלענין נזקין כה"ג ליבה וליבת