אבני נזר יורה דעה תקכט

כשהי' קובר את רע"ק וא"ל לאו כהן מר והשיב ח"ו שיש טומאה בצדיקים ועיקר טעמא שהי' מת מצוה שהי' מהרוגי מלכות. ומה שהחליטו תוס' דתשובה שאין טומאה בצדיקים הוא דחוי עולה בזכרוני שהוא מהא דאנשים אשר היו טמאים לנפש אדם נושאי ארונו של יוסף. כמדומה לי שראיתי כן באיזה מקום בתוס'. וכן מצאתי בתשו' מהרי"ל סימן ק"נ. ובאמת שקשה לקבל דברים אלו. דמה הי' לאלי' להסתיר זה. בפרט לתת מכשול. כי הוא מודה דהלכה כר"ש. והרשב"א ביבמות דוחה כנ"ל: יז) ולי הי' נראה להשוות הא דנושאי ארונו של יוסף גם הא דאין טומאה בצדיקים והוא. דהנה טעם טומאת מת כתב רמב"ן משום דאדם מת בעטיו של נחש. וכמ"ש רח"ו ז"ל שג' טיפי מרה שזורק מה"מ מטמאים הגוף ואינה מוצאת הנשמה מנוח לכף רגלה ויוצאת ומכאן טומאת מת. אך זה במת. אך בנהרג שאינו מת ע"י מה"מ כמ"ש בזוה"ק ח"א קי"ד בטעם עגלה ערופה. ע"כ צריכין לבוא לטעם הזוה"ק משום דבמאנא דקודשא בעיין לאתחברא. ובטעם הזוהר הוא שמחלקים שבצדיקים אין טעם זה יען הם קדשי הגוף בקדושת עצמו ואינו מאנא דקודשא לבד רק הגוף עצמו קודש מקודש ואין החיצונים יכולים להתאחז בהם. אבל מת מעצמו כל שאינו מהמתים בנשיקה ומת ע"י מה"מ כמפורש בפרק ואלו מגלחין שאפי' האמוראים הגדולים הי' מיתתן ע"י מה"מ מטמא ע"י הג' טיפין. וע"כ דוקא רע"ק שנהרג בידי אדם הוא שאמר אלי' שאין טומאה בצדיקים. אבל יוסף שמת מעצמו שפיר קאמר הגמ' נושאי ארונו של יוסף הי': יח) ובפרק הבא על יבמתו תני רשב"י קברי נכרים אין מטמאין באוהל. ומקשה מדכתיב במלחמת מדין כל הורג נפש וכל הנוגע בחלל תתחטאו. משום דלמא איקטל חד מישראל. ורבנן לא נפקד ממנו איש. ורשב"י לא נפקד לדבר עבירה. רבינא אמר נהי דאמעט מאהל ממגע ומשא מי אימעט וקשה לסוגיא דמוקים רבינא דלרשב"י גם במגע ומשא לא מטמא. א"כ למה אמר רשב"י אין מטמאין באוהל כיון שגם במגע ומשא נמי לא מטמא: יט) אך לפי האמור יתיישב. דהנה בזוה"ק בפסוק לנפש לא יטמא כמה דאוקימנא דגופא בלא רוח מסאבא הוא ושרי' עלי' רוח מסאבא דהא תיאובתא דרוח מסאבא לגבי גופיהן דישראל בגין דאתרחק מינייהו רוח קדישא ובמנא דקודשא אתיין לאיתחברא משמעות הדברים דוקא בישראל יש טעם שהחצונים מתאווים להדבק בקדושה. לפי"ז צ"ל הא דגוים מטמאים אף דאזיל טעם זה מ"מ מטמאים הג' טיפין של מה"מ כטעם הרח"ו דבזה אין הבדל בין גוי לישראל. אך שמטעם זה אינו מטמא באהל רק משום שחפצים להדבק בכל קודש כמ"ש באוה"ח פ' חקת וז"ל אדם מישראל שמת להיותו מלא קדושה המתוקה והעריבה יתקבצו הקליפות לאין קץ ולזה יטמא באהל ואפי' אלף בתים כו' ואחת פתוחה לחברתה כו'. וע"כ טעם דברי רשב"י שאין נכרי מטמא באוהל דבישראל במאני קדישא בעי לאתחברא מתקבצים לאין קץ ומתמלא מהם כל האהל אבל גוי שאין בו טעם זה רק משום הטיפין של מה"מ אינו מטמא רק במגע ומשא: כ) וממוצא הדבר נשמע דגוי שנהרג בידי אדם אינו מטמא כלל דבזה ליכא טיפי מה"מ. בשלמא ישראל הרוג משום דבמאנא דקודשא בעיין לאתחברא. וכן הרוג לרבנן דמטמא באהל גם הגוי חשיב מאנא דקודשא שמחויב בשבע מצות. ואף אם אינו מקיים דומה לישראל מומר שמטמא באהל אבל לרשב"י דס"ל אינו מטמא באהל דלא חשיב מאנא דקודשא ואין גוי מטמא רק משום הטיפין. ממילא גוי הרוג אינו מטמא כלל. זה הוקשה להגמ' הא כתיב וכל נוגע בחלל תתחטאו דבמלחמת מדין דהרוגים הי' אף במגע ומשא לא יטמא לרשב"י והוצרך לתרץ דלמא איקטל חד מישראל. ורבינא חידש ואמר דממגע ומשא לא אמעטו כלל ויש בהם טעם דבמאנא דקודשא אתיין לאתחברא ג"כ ומתחברים בגופו ממש אבל לא שיתקבצו בכל האהל. ודוקא בישראל שרב הקדושה מתקבצים באהל ג"כ. אבל בגוי שמעט הקדושה שהי' בו מתאחזים רק בגופו ממש. וז"ב בפי' הסוגיא כא וראיתי להפנים מאירות ח"ב סי"ד רוצה לפסוק דקברי גוים אינם מטמאים גם במשא מסוגיא דיבמות ההוא דקי"ל כסתמא דסוגיא דלא כרבינא. ולדידי מעולם לא הי' אדם מסופק בזה נמצא מסוגיא זו ראי' גמורה דנהרגים אין מיתתם ע"י מה"מ כלל ונכון התירוץ שכתבתי על קו' התוס': כב) ולפמ"ש נתיישב לי דברי הרא"ש הובא שטמ"ק (נזיר ד:) דהא דאיתא בנזיר (מ"ג.) דכהן אסור בגוסס הוא דוקא בגוסס בידי שמים ולא בגוסס בידי אדם. וקשה הא מסנהדרין (ע"ח) מוכח להיפוך וכבר נתקשה בזה החת"ס. ולפמ"ש ניחא דהנה ענין טומאת גוסס הוא משום שהוא התחלת המיתה והתחיל טיפת המה"מ וזה הוא בגוסס בידי שמים ששייך טעם הרח"ו ז"ל שהטומאה הוא מצד טיפת המה"מ. אבל בגוסס בידי אדם שאינו ע"י מה"מ כמבואר בזוה"ק הנ"ל וע"כ הטומאה הוא מצד טעם הזוהר דכשנסתלק הקדושה שורה הטומאה [ואף בגוי מוכרחין לומר שיש בו קצת קדושה כיון שחייב בז' מצות לענין שיחול עליו טומאה לענין מגע ומשא] וזה אינו בגוסס כיון שעדיין לא נסתלק הקדושה. וממילא בגוסס בידי אדם דליתא לשני הטעמים שפיר כהן מותר ליגע: כג) ונ"ל עוד תירוץ מרווח והוא שראיתי למהר"ל בדרוש אחד שהספיד לגדול אחד ושם אמר טעם בטומאת מת מאחר שמת נבדל מעוה"ז הנוגע בו נטמא דומיא דס"ת גזרו עליו שיטמא ואף שהס"ת קודש. אך הוא הנותנת שהנוגע בדבר שאינו שייך לו מגיע אליו בעצמותו טומאה [ואין ספרו עתה תח"י לעיין בו] ויש לבאר הדברים יותר כי בזוה"ק שלח כי לולא חטא אדה"ר הי' הגוף עולה עם הנשמה לעולם העליון ומחמת החטא נשאר הגוף בעוה"ז. והנה החטא מקרה ובעצם ראוי הגוף לעלות ג"כ לעולם העליון בשעה שמת ע"כ שייך לעולם העליון והנוגע בו נטמא. וכן נראה כוונת הילקוט פ' חקת בפסוק הנוגע במת בשם ספרי זוטא. נוגע במת טמא ואין מת עצמו טמא. והנה לא יחלוק מהר"ל ז"ל על הזוה"ק שיש טומאה במת עצמו שהחיצונים מתדבקים במאנא דקודשא אך שיש עוד טעם זה דמת נבדל ושבעים פנים לתורה. והנה כשהי' קובר את רע"ק ששאל לאלי' לאו כהן מר. לפי טעם מהר"ל לא הי' איסור וטומאה באלי' שאלי' עצמו מעולם העליון וסליק לעילא ונחית לתתא ומה מקום לומר לאלי' שנגיעה במה שמעולם עליון מגיע