אבני נזר יורה דעה תקכז

ולשיטת הרשב"א הנ"ל הא ליתא. הנה דחשיב יש לה היתר הואיל ואלו הי' מציאות לשחיטה היתה מותרת. וכ"ש בנ"ד שאלו הי' כאן אפר פרה הי' טהרה לטומאתו ואף רא"ה החולק שם היינו משום שיש חסרון בבהמה משא"כ כאן שאין חסרון בגוף הכהן וחשיב יש לו טהרה ומוסיף בטומאה: ג' ונראה דראב"ד לשיטתי' בפ"ה מה' ט"מ דטומאת חיבורין אדם במת וכלים באדם דאורייתא [אף דס"ל חיבורי אדם באדם לאו דאורייתא ועי"ש במל"מ נמצא שבמה שנוגע במת אפי' בו ביום הוא מוסיף טומאה לעשות כלים אב הטומאה ואעפי"כ אין בו חיוב לרבה. הנה דאין חיוב במוסיף בטומאה. וקשה ביום שלאחריו נמי יפטור דאין חיוב בתוספת. וצ"ל דשאני התם דאינו מוסיף בימי טומאה רק באיכות הטומאה. אבל ביום שלאחריו הא מוסיף בימי טומאה. והתינח בזמן שהי' אפר פרה שהי' יכול להיות טהור לאחר ששה ימים. ובנגיעתו טימא עצמו. אבל בזמה"ז שאף בלא נגיעתו עכשיו הי' טמא רק שתאמר שיהי' נקרא טומאה שיש לה טהרה אילו הי' אפר פרה וזה קיל מטומאה שאין לה טהרה. אין זה אלא כמוסיף באיכות הטומאה דאין חיוב לרבה: ד אך לרמב"ן פ' מטות דכל טומאת חיבורין לאו דאורייתא שפיר י"ל דמוסיף באיכות הטומאה חייב רק בו ביום פטור דמדאורייתא לא הוסיף כלום אבל ביום שלאחריו חשיב מוסיף באיכות הטומאה על יום אחד דמתחילה הי' טומאה שיש לה טהרה ביום זה ועכשיו אין לו טהרה וזה חשיב חומר כהא דאמרינן בעלמא דלמא טומאת בשר חמיר שאין לה טהרה במקוה. וכן בבעיא דש"ס חולין (ס"ט.) דמהו לגמע חלבו דמחלק בין אית לה תקנתא בין ל"ל תקנתא. וכן ספ"ק דקידושין קו"ח מה התם דיש היתר כו' וכן בכמה מקומות. והא נתברר דאף בזמה"ז דאין אפר פרה חשיב יש טהרה לטומאתו והוי מוסיף בטומאה. ואין לומר מ"מ מנ"ל דמוסיף בטומאה חייב אימא דוקא בזמן שיש אפר פרה חייב משום שהי' יכול ליטהר. הא ודאי מסתבר יותר דהחיוב הוא משום מוסיף בטומאה דמתחילה הי' טומאה קלה שהי' יכול ליטהר ועכשיו אינו יכול ליטהר. אבל משום שהי' יכול ליטהר באמת למה יהי' חייב יותר מאילו הי' הכהן עומד בטומאתו שלא הי' בזה חיוב. ועיין תוס' שבועות (ד'.) דנשבע על הככר לאוכלו וזרקו לים חשיב אין בו מעשה והיינו משום דלא חמיר מלא אכלו בלא זריקה. וה"נ בנ"ד לא חמיר מלא טיהר עצמו גרידא. ולראב"ד דטומאת חיבורין דאורייתא ומוסיף בטומאה פטור ע"כ דחיק ומוקי אנפשי' דעשה פעולה שלא יכול ליטהר חמור יותר. אך להסוברים טומאה בחבורין לגמרי לאו דאורייתא ודאי ניחא טפי לומר שהחיוב משום מוסיף בטומאה ואף בזמה"ז ביום שלאחריו חייב: ה) אך בעיקר טומאת חיבורין לענ"ד הי' נראה להביא ראי' דטומאת חיבורין דאורייתא מקרא דיחזקאל מ"ד דכתיב ואל מת לאת ואתות יטמא וגו' ואחרי טהרתו שבעת ימים יספרו לו פרש"י אחר פרישתו מן המת כך שנוי' במ"ק. והשתא אי אמרת בשלמא דבחבורין מטמא יותר היינו דקרי פרישתו מן המת טהרתו אבל אם אינו מטמא במחובר יותר למה יקרא טהרה., אך אפשר לדחות דבימי יחזקאל כבר נגזרה גזירה דטומאה בחיבורין ו) אלא דאכתי יש להוכיח דלכאורה קשיין קראי אהדדי דבקרא כתיב וטמא שבעת ימים הוא יתחטא בו ביום השלישי ופשוט דהיינו בשלישי של ימי טומאה ויום נגיעתו בכלל ואם נטמא בסוף יום ראשון בצמצום שבת הוא יום השביעי. אך בקרא דיחזקאל דכתיב ואחרי טהרתו יספרו לו מפורש דאינו מתחיל לספור רק אחר שפירש מן המת ואם נטמא סוף יום ראשון מתחיל למנות ביום ב'. וביום א' שבוע אחרת הוא יום שביעי. וצ"ל דכיון דכל זמן שמחובר במת הוא כמת עצמו אין שעת חיבורו בכלל טומאת שבעת ימים דכל שבעת ימים דין אחד להם שהוא אב הטומאה ואילו שעת חיבורו הוא אבי אבות הטומאה. ע"כ אינו בכלל השבעת ימי טומאה רק לאחר שפירש טמא שבעת ימים ושלישי מהימי טומאה לאחר שפירש מתחיל למנות ומזה בשלישי מהם והוא כקרא דיחזקאל ממש. אך אם נאמר טומאה בחיבורין לאו דאורייתא וקרא דיטמא שבעת ימים גם שעת נגיעה במת בכלל. וא"כ הגם שגזרו חכמים על טומאה בחיבורין מ"מ למה ישתנה הדין שלא להתחיל למנות עד לאחר שפירש. משמע מזה דטומאה בחיבורין דאורייתא. ובחי' רמב"ן ע"ז (ל"ז) בסוף דבריו הביא ראי' מירושלמי טומאה בחיבורין דאורייתא: וכיון דטומאה בחיבורין דאורייתא ע"כ לרע"ק ורבה אין חיוב בתוספת טומאה וע"כ הא דחייב ביום שלאחריו לאו משום דמוסיף טומאה על יום אחד במה שאותו יום הוא טומאה שאין לה טהרה וחמור יותר דהא לא איכפת לן בתוספת טומאה רק משום שהי' יכול ליטהר בפועל ע"י הזאה ובזה"ז דליכא מי חטאת אין חיוב. באופן שלענ"ד יש לצרף דעת ראב"ד לס"ס: ח) ואשר כתב במל"מ שכל חכמי ישראל חולקים על דבריו מדהביאו הלכות טומאת מת בספריהם. לא ידעתי מה זה דעכ"פ אסורין מדרבנן ובסמ"ג בשם ר"י כתב ג"כ דבזה"ז אין חיוב טומאה. אך משום דיש ספק אם הלכתא כרע"ק ורבה או כר"ט ור"י. ואת"ל דהילכתא כרבה הדבר תלוי אם יש טומאה בחיבורין מה"ת כנ"ל. ואף שכתבנו קצת הכרעה גמורה דיש טומאה בחיבורין מה"ת. מ"מ אין זה כדאי להחליט נגד ראשונים החולקים וסוברים טומאה בחיבורין לאו דאורייתא נמצא שאינו ספק גמור. אך לעומת זה גם הספק אם מטמא באוהל אינו ספק גמור ועוד יבואר. א"כ אס"ס: ט) אך א הדגמ"ר כתב שהריזכששב עדה לאיסור ההמהי"ו. ומקאט אפי' נטמא בו ביום ליכא ס"ס שאף בזה אפשו דמוי איסור תורה. ומ"ש כ"ת דהדגמ"ר לא אמר רק ביום שלאחריו בזה"ז אבל בו ביום כתב רא"ש בשם ר"ת שאינו אלא מדרבנן עכ"ד הנה החת"ס סימן של"ח כתב על דברי הדגמ"ר ההם שמצא כן מפורש בתמים דעים ס"ס רל"ו שאסורים מה"ת ושם בת"ד אפי' בעודו מחובר במת ראשון באמת שבס' ת"ד שלי לא כתוב תיבת מה"ת. אולי כך הי' כתוב בת"ד ישן דפוס ווינעציא]. ובתשו' הרשב"א סימן ת"י כתב ג"כ דלא פליג רע"ק אלא לענין מלקות אבל לכתחילה מודה שאסור. ושם מוכח כוונתו שאסור מה"ת. מדכתב שם באותה תשובה על ר"ת שהביא ראי' שכהן טמא מותר לטמא. והביא ראי' מסוף פרק דם הנדה דמקשה ודלמא הכותי כהן טמא הוא משמע כהן טמא מותר לטמא. ותפס עליו רמב"ן דמה לנו