אבני נזר יורה דעה תקכב

שם שהכתוב קראן "אלהי כסף ואלהי זהב". והוא מירושלמי סוף בכורים. שלדעת הב"ח והעתיק הקצה"ח להלכה. האיסור הוא אפילו היכא דליכא עדיף מיני' ואפילו להחת"ס שכ' עליו שהפריז על המדה בליכא דעדיף מיניה. מ"מ בדאיכא דעדיף מיניה מודה שאסור. והדבר מובן לכל שאם אנשי הקהלה לא יתנו בכסף עיניהם. בודאי ישיגי תמיד עדיף מיניה דהאי נותן הכסף. וגודל הקלון הנצמח מזה והשפלת קרן התורה ידוע לכל ואין צורך להרבות בדברים. אך עוד זאת ראינו בהקדמת הס' "ווי העמודים" להגאון הקדוש כו' מוהר"ר שעפטיל זצוק"ל סג"ל בן הגה"ק בעל ס' השל"ה. עמוד הדין פכ"א. אחרי אשר הרעים בקול חוצב להבות אש דת בהרמנותא דמלכותא דלעילא ובהרמנותא דמלכותא דלתתא על מינוי הרבנות ע"י שוחד כסף כ' וז"ל ושבח אני את הגאונים המופלגים במדינת פולין הקדושים אשר בארץ המה ויבדלו החיים שהחרימו על יחידים ורבים ועל הנותן ועל המקבל על ידי עצמם ועל ידי שלוחם ושלוחי שלוחיהם: כאן לשונו הנצרך לעניננו. ולשון החרם שרמז עליו בקצור אמרים הנה הוא בפנקס עדת ה' בפוזנא עד היום. ונעתק ונדפס בחיבורי אחרונים. ובתשו' מנחת אליעזר שאסף כל התקנות והגזירות בענין זה העתיק נוסח הכרוז שנעשה בשנת שמ"ז ביריד גראמניץ בלובלין ואח"כ נתחזק בשנת ש"נ. והביא גם כרוז הנמצא ג"כ עד היום בפנקס הארצות אשר בפוזנא בלשון אשכנז המדוברת וז"ל: שלא ישתדל שום רב להשיג משרת הרבנות ע"י הלואה או ע"י מתנה הן ע"י עצמו הן ע"י אחרים. ולא יחזיק ברבנות ע"י כסף וזהב אלהי מסכה כו' והן ע"י כל תחבולה. המעט הוא שהכהנים בבית שני חטאו החטא הגדול הזה ויאשמו. ולא ע"י איזה ענינים (ובנ"א וכן בנוסח האשכנז הנ"ל. ולא ע"י ממון מוקדם או מאוחר או ע"י ענינים אחרים קרובים ורחוקים המביאים הנאת ממון. וכל איש ואיש אשר יקשה לבבו ויאטם אזנו משמוע בקול התקנה הזאת לא יאבה ד' סלוח לו ורבצה בו כל אלה [ובנוסח אשכנז. ונדוי וחרם ושמתא] בהיות כי באים אנחנו בברית ובאלה ומקבלים עלינו בקשר אמיץ וחזק לצאת נגד המסרב במערכה [ובנו"א. לרדפו עד חרמה] לדחותו בשתי ידים ולהבדילו מכל קהל הגולה ובנו"א ובנוסח אשכנז ומכל קדושת ישראל] שיהיה מנודה ומוחרם בשני עולמות בזה ובבא. גם נפרסם קלונו ברבים. זולת שאר עונשין קשים. ולהשומע יונעם ותבוא עליו ברכת טוב. והתקנה הזאת תקנו לדורי דורות עד עמוד הכהן לאורים ותומים: עד כאן לשון הכרוז. ובאו על החתום שלשים גאונים ומהם אלה הידועים לנו בספריהם אשר מימיהם אנו שותים עד היום. ואלה הם: הלבוש, המהרש"ל, הסמ"ע, המהר"ם מלובלין, השל"ה, בעל עוללות אפרים: והנה זה פשוט ומבואר שהתקנה הברית. האלה. והאסורים עומדים בחזקתם גם היום כמו שנכתב בה: "והתקנה הזאת תקנו לדורי דורות עד עמוד הכהן לאורים ותומים". ואפילו יתכנסו כל גדולי הדור להתיר אינם יכולין. שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ומנין אשר זה מהנמנע לפי ראות עינינו עד ביאת גואל צדק בב"א שהדורות מתמעטין והולכין. ועוד שהיה למגדר מלתא שאפילו יבוא אליהו ובית דינו עמו לבטל. אם פשט איסורו ברוב ישראל. גם כן אינם יכולים. ותקנה זו בודאי נתפשטה ברוב ישראל שהרי עיקרה מדין תורה. ודורות ההם היו יראים ושלמים. ובודאי שרוב ישראל אז לא פרצו בדבר שעיקרו אסור מצד הדין ומה שהוצרכו אח"כ לחדש תקנה זו בשנת שנ"ז ובשנת ת' כמובא ג"כ בס' שו"ת הנ"ל הוא רק בשביל המיעוט. והרוב שלא פרצו בודאי השתוקקו להתקנה הזאת וקבלוה באהבה ובהתקנה משנת ת' מפורש שמתרעמים על שהתקנה הזאת כבר נשנה שלש פעמים. בשנת שמ"ז וש"נ ושנ"ז. ואעפ"כ יש קולי קולות "דאם עטליכע זענען עובר' עכ"ל בלשון אשכנז. הרי שנתפשטה ברוב המדינה. ואפילו אם יפקפק מי לאמר שאפשר שלא פשטה התקנה ברוב ישראל הנפוצים בארבע כנפות הארץ ואיים רחוקים אבל מ"מ במקומות שנפשטה כל זמן שלא ישבו ב"ד ונמנו והתירוה עדיין באיסורה עומדת כמבואר בש"ס ופוסקים ודבר זה שעיקרו אסור מצד הדין ועכ"פ הוא למיגדר מלתא לאפרושי מאיסורא א"א שבשום פעם ישבו ב"ד לבטל התקנה. ובכן גם התקנה הזאת והברית. והאלה. כמו חי עודנו היום!!!... אולם לזאת תסמר שערות ראש כל איש אשר בשם ישראל יכונה. איך נשתכח הדבר כ"כ ברבות הימים עד שגם אנשים היושבים על כסא ההוראה עברו על איסור חמור כזה ? אך מה שעבר אין. ואנו קוראים עליהם את הפסוק "ויפדו העם את יונתן ולא מת" ובתרגום יב"ע "ארי קדם ד' גלי דבשלו עבד יומא דין" כו'. והפירוש הנכון הוא עפ"י מה שכתב הרמ"א יו"ד סימן של"ד סעיף כ"ב וז"ל: "מי שעבר על חרם דר"א בשוגג אינו צריך התרה". ובד"מ שם "השיב רש"י שגוזרי גזירות אין מתכוונין לענוש השוגגין שאינם יודעין את הגזירות. אלא מחמירין על כל היודע ומפקפק בה'. וזה היה טענת העם שגם מתחילה לא החרימו על השוגגין מפני שהוא ללא תועלת כמובן ולא עבר יונתן על חרם כלל וכלל. וכן נאמר על הרבנים שעברו בשוגג על הברית והאלה הנ"ל. שלא עברו על הברית והאלה כלל כי בודאי לא עשו את האלות על השוגגין. והם וכסאם נקיים מכל עון ואין לזלזל בהם מפני שעשו בשוגג. אבל מהיום והלאה אנחנו הח"מ מזהירים את כל אחבנ"י [ובפרט יושבי ארץ פולין שבה נעשתה התקנה והכרוז הנ"ל] בלשון הברית והאלה שנזכר בהכרוז. לאמר: שלא יתמנה שום איש להשתמש ברבנות או להיות מו"צ ע"י בצע כסף הן על ידי עצמו והן ע"י אחרים. ואפילו שיתנו קרוביו או אחרים מכיסם שלא על מנת להחזיר ולפרוע ממנו. הן לקופת הקהל אפילו לדבר מצוה היותר גדולה כגון בנין ביהכנ"ס ובהמ"ד או מקוה טהרה. והן ליחידים הדרים באותה העיר. לא בתואר מסייע. ולא בתואר סרסור. ואין מותר ליתן שכר סרסרות לסרסור שדר באותה עיר או הגליל שהרב או המו"צ נתמנה עליו. רק באופן זה מותר להיות סרסור מאותה העיר. מי שאינו נושא בעול העטאט. ואיננו לא דאזאר ולא רב ולא מו"צ בעיר ההוא. ובלבד שיהי' הסרסור איש כשר והגון ובן תורה. ולא יהי' יותר מסרסור אחד. ובעיר גדולה לא יותר משני סרסורים. ושלא יהי' שכר סרסרות מצד הרב או