אבני נזר יורה דעה תקכ

ראי' לזה מגיטין (ל"ו.) גבי פרוזבול ומי איכא דמדאורייתא משמטא שביעית והתקין הלל דלא משמטא אמר אביי בשביעית בזה"ז ורבי היא בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים. ותקנו רבנן דתשמט זכר לשביעית. ראה הלל שנמנעו עמד והתקין פרוזבול. ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמט ואמור רבנן דתשמט אמר אביי שב ואל תעשה שאני. והקשה מעלתו דע"כ התקנה דתשמט הי' אטו חרישה וזריעה שמה"ת וכיון דהוי לסייג אפי' ב"ד הגדול א"י לבטל ואיך תיקן הלל פרוזבול. אלא ודאי כיון שנתחדש סייג שלא הי' נודע לראשונים שנמנעו מלהלוותו עברו עמ"ש בתורה לעולם יכול לבטל עכ"ד: ב) ונפלאתי מאד על מעלתו במ"ש שגזרו אטו חרישה וזריעה שמה"ת. אדרבא מה שאינו משמט כספים הוא רק משום שאין שמיטת קרקעות נוהגת כמו שהעתקתי לשון הגמ'. לפרש"י משום שאין יובל נוהג אין שמיטת קרקע נוהג וכיון שאינו נוהג שמיטת קרקע גם שמיטת כספים אינו נוהג. ולפי' תוס' הוא היקש אחד בזמן שאינו נוהג יובל אינו נוהג שמיטה בין בחרישה וזריעה כהא דמ"ק בין בשמיטת מלוה כהא דגיטין אבל שיהי' נוהג מה"ת איסור חרישה וזריעה ולא שמיטת מלוה לא עלה על דעת מעולם: ג' גם מה שתירץ משום שנולד סייג חדש מה שלא נודע לראשונים. נעלם ממנו דברי רמב"ם במקומו פ"ג מה' ממרים ה"ד שכתב דבהוראת שעה אף ב"ד הקטן יכול לבטל לא יהי' תק"ח חמור מדברי תורה עצמה שיכולין לעשות הוראת שעה לעבור על ד"ת משום סייג לתורה וע"כ הא דיכולין לעקור תק"ח בהוראת שעה הוא דוקא משום סייג. ול"ל הוראת שעה אפי' לעולם יכולין לבטל משום סייג שלא נודע לראשונים. אלא ודאי הא ליתא וכל דבר שנעשה משום סייג א"י לבטל לעולם אפי' משום סייג אחר: ד) והא דגיטין כיון שכל התקנה דתשמט הוא זכר לשביעית ופרש"י שלא תשתכח תורת שביעית. והיינו דאף שאינו נוהג שביעית במעשה. מ"מ גם בזמה"ז לא בטלה ח"ו המצוה בכללה וכל מצוה נכרתה עלי' ארבע בריתות ללמוד וללמד לשמור ולקיים כדאיתא בסוטה (ל"ז) ונהי דלקיים אינו מדאורייתא בשביעית בזמה"ז ללמוד וללמד ולשמור איכא מה"ת. ואם ישכחו תורת שביעית גם ג' הנ"ל דהיינו ללמוד וללמד ולשמור לא יקיימו. וכיון שהגזירה רק משום מ"ע לא יהי' התקנה חמורה מהמ"ע עצמה שיכולין לבטל כשאין עוברים בפועל רק ד"ת נעקר מאליו. ה"נ ע"י התקנה יעברו שלא ילמדו כו'. הלא מניעת התלמוד הוא שוא"ת וד"ת נעקר מאליו ודו"ק והבן: ה) ומה"ט אין ראי' מירושלמי פ"ב דמ"ק ה"ג אם הי' מי שימנה עמי הייתי מתיר לעשות מלאכה בחש"מ. כלום אסרו לעשות מלאכה בחש"מ כדי שיהי' אוכלין ושותין ועוסקין בתורה. ועכשיו אוכלין ושותין ופוחזין. דהתם כיון שהוא רק גדר למ"ע דהיינו לימוד תורה. אינו חמור ממ"ע עצמה שיכולין לבטלה משום סייג דהוי שוא"ת. אך מ"מ יהי' מוכח מזה דכה"ג יכולין לבטל אפי' ב"ד פחות מהראשונים. דאל"כ דל מהכא הסייג. הלא גוף מלאכה הוא קום ועשה ואין ב"ד קטן יכולין לבטל. וע"כ דבכה"ג כאילו לא חל התקנה מעולם. וא"כ גם כשהי' למיגדר מילתא יכולין לבטל. מ"מ אינו ראי' ברורה שהרי אמר אם הי' מי שימנה עמי. ובאמת לא הי' מי שימנה עמו. וי"ל שחבריו חלקו עליו וס"ל דאפי' בכה"ג אין יכולין לבטל. ע"כ לא רצו להימנות עמו: ו) ומה שהביא ראי' מהא דריש שבת בהא דהתירו לרדות כדי שלא יבא לאיסור סקילה. וכן בהוציא ידו מלאה פירות שהתירו לו להחזירה כדי שלא ישדנה ויבא לידי חיוב חטאת. ונאמר שא"י לבטל גזירת ראשונים. אלא משום שלא גזרו רק משום גזירת חילול שבת. ובזה יש לחוש יותר לחילול יכול לבטל. זה אינו ראי' של כלום. דאטו ר' ביבי מסתפק אם נמנו ב"ד על כיוצא בזה שיתירוהו רק מסברא שהדין נותן שיתירוהו וכך הי' דעת הראשונים בתקנתם. וגם כי י"ל בכה"ג אם יזדמן מקרה שיוציא ידו מלאה פירות לחוץ חשיב כמו הוראת שעה שאפי' ד"ת ממש יכולין לבטל אלא שא"צ לזה וכמ"ש: ז) מה שהביא מתשו' רא"ש סימן נ"ה וז"ל אבל אם נהגו מנהג שיש בו עבירה יכולין לשנות המנהג כו' ואפי' מנהג שנהגו לסייג ולהרחקה ויוכל לבוא לידי קלקול יכולין לשנות המנהג כהא דמקום שנהגו עכ"ל. אין ראי' כלל מתרי טעמי. חדא דרא"ש קאי במנהג וכן הא דמקום שנהגו שכוונתו על הא דבני ביישן דנהגו להפריש חלה מאורז דאמר ר"י ניכלה זר באנפייהו דלמא אתי לאפרושי מן הפטור על חיוב. הנה דבמנהגא קאי ולא באיסורא. והב' והוא העיקר דהתם תיכף בשעת הגזירה הי' יכול לבוא לידי קלקול שכן לשון הרא"ש. וכן בהא דבני ביישן שתיכף בשעה שנהגו הי' החשש דילמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור וכן בשה"ג שם וז"ל וכן מקום שנהגו הציידין שלא לצוד בחש"מ אין חייבין לעמוד במנהגם מפני שהם ממעטין בשמחת הרגל. הנה שהמנהג לא חל מעולם. ואין ראי' מזה שאם האיסור עמד זמן רב בלי חשש קלקול. ואח"כ נולד חשש קלקול: ח) ומ"ש מתשו' שער אפרים סימן ע"ב שהביא בשם ס' תומת ישרים בקהל קושטנדינא שעשו תקנה שלא יכנס ארוס לבית ארוסתו משום מעשה שהי' שנמצאת ארוסה מעוברת וקצתם רצו לבטל הסכמה זאת באשר שראו שנמשך מזה קלקלה. ואף שתחילת התקנה הי' לגדר. לא העתיק הדברים כהוייתן. כי שם בתשו' ש"א כתב שתקנה כזאת לא חשיב למיגדר מילתא בשביל שוטה רשע א' שעשה מה שעשה לא נחשוד כל ישראל. אבל במקום שתחילת התקנה הי' כהוגן אין ראי' משם כלל. גם לא נזכר שם שאח"ז ברבות הזמן כו' כמו שהעתיק. ויוכל להיות שראו שתיכף הי' נמשך מזה קלקלה. סוף דבר בכל אלה לא מצאתי שום ראי' רק מירושלמי דמ"ק יש קצת ראי'. אך אינה ברורה וכמו שכתבתי: ט אולם הצצתי בטעם התקנה שפעם אחת הטמינו ע"ש עם חשיכה. והנה הלח"מ בהלכה הנ"ל הקשה על הרמב"ם ממ"ק (ג'.) בשני פרקים שביטלום דמקשה הש"ס הא בעינן ב"ד גדול. וכיון דהוי גזירה אטו שביעית א"כ הוי סייג ומה יועיל ב"ד גדול. ותירץ דאינו סייג כל כך דלא אתי למטעי בשביעית אלא עצהיו"ט תקנו כן. ובודאי אם הי' רק פעם אחת לא הי' מן הדין לגזור דמקרה הוא ויכולין עכ"פ ב"ד גדול להתיר דלא הוי סייג כל כך. וכן לשון עם