אבני נזר יורה דעה תקיט

לבטל ולא קטן. והראב"ד פ"ב מה' ממרים נראה שדעתו כריא"ז ע"ש: יג' והנה נ"ד נתפשט התקנה ברוב העיר ולא בכולו ובין לשיטת התוס' בין לשיטת הריא"ז גדול יכול לבטל. ואפי' לדעת הרמב"ם דהיכי דפשט איסורו בכל ישראל אין גדול וכו' הגם דהכ"מ כתב דה"ה רוב והרמב"ם סמך על מה שבכל התורה רובו ככולו. הנה לפנינו הריא"ז מחלק בין רוב לכל. ובודאי הי' להם הגי' בגמ' כל. ומצינו לענין הוראת ב"ד בהוריות (ג':) מאה שישבו להורות אין חייבין עד שיורו כולם אע"ג דבכל התורה רובו ככולו הכא כתיב כל עדת הרי שיש חילוק בין רוב לכל. ואפי' לדעת הכ"מ לשיטת הרמב"ם דרוב ככל. הלא הלח"מ הקשה על הרמב"ם מהא דמ"ק דאסרו לחרוש בששית אחר הפסח בשדה לבן ואחר עצרת בשדה האילן וקאמר התם דאין ב"ד אחר יכול לבטל אא"כ גדול הימנו. ומ"מ גדול יכול לבטל אף שהוא לסייג. ותירץ דאינו סייג כ"כ כו' ע"ש. וה"נ לענין בשר חוץ אינו סייג כ"כ ויכולין להתיר ב"ד גדול הימנו בחכמה ובמנין. ועוד דהא ודאי אין לדמות נתפשטה ברוב עיר אחת לנתפשטה ברוב ישראל והדבר פשוט שגדול יכול לבטל בזה לכל הדיעות: יד) אך הנה כל זה בתקנה אבל בנ"ד שהיא חרם אפשר דחמיר מתקנה דתקנה דרבנן וחרם דאפשר שהוא מה"ת אולי חמיר יותר כשהוא לסייג דאפי' גדול א"י לבטל: טו) והנה יש בזה מחלוקת עצום בין האחרונים אם חרם דאורייתא או דרבנן. והש"ך ביו"ד סימן ר"ח ס"ק י"ד דקיבל עליו דבר בחרם ונדוי הוא דאורייתא וחכמי ספרדים הוכיחו מתשו' הרשב"א סימן תקצ"א שהוא דאורייתא. רק בתשו' המיוחסת להרמב"ן סס"י רס"ג דנידוי אינו אלא דברי קבלה אורו מרוז ארור יושבי' והוא הנידוי ע"כ הולכין בספיקא לקולא. ובחרם כשאומר ב"ד זה הלשון עצמו על האדם עצמו הם חרמי ביטוי הגוף כלומר שאומר על העושה דבר זה כך וכך יהי' בחרם. דבר זה מתורת משה לא למדנו עד שבאנו לד"ק כו' עד כיון שב"ד רשאים להחרים דכתיב ואקללם ואשביעם באלקים עי"ש: טז) ע"כ נלע"ד ברור דחרם ונידוי שאדם מקבל על עצמו דאורייתא מתורת משה למדנו דכתיב אם לא הביאותיו אליך וחטאתי לך כל הימים ופי' רבותינו שקיבל עליו נידוי על תנאי וכל ארבעים שנה הי' עצמותיו מגולגלים בארון מפני הנידוי הזה עד שהתפלל מרע"ה עליו ואל עמו תביאנו. הנה מפורש נידוי שאדם מקבל על עצמו בתורה. והיינו הא דתשו' הרשב"א סימן תקצ"א דשם קאי בחרמי הקהל ע"ש סי' תק"צ שכל הקהל קיבלו על עצמם. וזה הוי מה"ת. וא"כ בנ"ד שהי' תקנת וחרם המו"צ אינו דאורייתא כלל ושפיר מהני ב"ד גדול ממנו להתיר. וה"ה בנ"ד שתחילת עשיית האיסור הי' המו"ץ עם יקירי קהילה אף שבודאי הכריזו אח"כ בבהכ"נ האיסור שעשו. מ"מ לא קיבלו הם עליהם רק שמרוצים יקירי קהלה ולא שהם קיבלו עליהם ומהני ב"ד גדול. יז) אך מה שביטל המו"צ בעצמו עם יקירי קהילה האיסור נראה דלא מהני מאחר כי אז הי' שם רב והרב לא הסכים בהיתר. א"י לבטל מה שתקנו בעוד אין רב בעיר והי' הוא המנהיג והי' תקנתו מועלת: יח) קיצור הדבר לדינא. הנה נתבארו טעמים להתיר. הא' כי הריב"ש סימן קע"ח קאי בדבר שהוא עצמו איסור אף בלתי תקנתם ואף שלשון הש"ע לא משמע כן. וכן כתב הפר"ח להדיא. ונמצא שלא היתה כוונת המתקנים שיכולים לבטל בלי פתח וחרטה. מ"מ עכ"פ יכולים בני העיר להתיר עצמם בפתח וחרטה על מה שנהגו איסור. הב' כי נ"ד לא מיקרי קבלה רק תקנה ויכולים ב"ד גדול בחכמה ומנין לבטל. ע"כ יעשו שניהם. שיתירו ב"ד גדול מהם בחכמה ובמנין. וגם יתירו להם כאו"א אצל ב"ד של ג' בפתח וחרטה, וכל זה בבשר המובא מעיר עם חתימת נאמן הקהל מהעיר ההוא וגם בעירם יהי' ממונה נאמן כמו שממונה על בשר העיר. אבל בשר המובא לא נודע מאין ומי הקצב. וידוע כי רבו המתפרצים שו"ב הכפרים בפרט אם אינו ידוע מי הקצב. כתב הט"ז (סימן קי"ט סק"ב) לנהוג כדעת הרמב"ם דאין מחזיקין כל אדם בחזקת כשרות רק צריך שידע שהוא נאמן. וא"כ דבר זה דומה לנדר שחוק שאין להתיר כלל. דחלילה למנות להתיר דבר שיש בו נדנוד איסור: יט) ונשובה ונראה אם טענת המתירין יעמוד להתיר בשר כזה. הא' מה שכמה אנשים עוברים. כל זה אם הי' איסור על כל מסחר בשר חוץ אבל אם יהי' היתר על המובא מעיר עם נאמן לא יחסר בשר כלל ויכולין הרב ויקירי העיר לעמוד בפרץ שלא יהי' מסחר על בשר כזה. גם טענת הרב בזה ודאי נכונה מאחר שעל בשר כזה יש חשש איסור עפ"י הדין איך נאמר לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך. טענה שני' כי יחסר בשר ויצטרכו להקל כמה קולות והוא למיגדר מילתא לפתוח האיסור. טענה זו ממילא בטלה כי אם יובא בשר מווארשא עם נאמן לא יחסר בשר ולא יצטרכו להקל. טענה ג' כי יוכלו הקצבים להעלות השער כמו שירצו ג"כ בטלה מאחר כי יהי' לקנות בשר המובא מווארשא ויהי' מוכרחים למכור במקח השוה. טענה ד'. לא הי' על בשר כפרים כלל: הדו"ש הק' אברהם. סימן תסג ב"ה יום ה' תצא תרנ"ו לפ"ק. החוה"ש לכבוד הרב החריף הבקי מוהר"ר שמואל יצחק נ"י רב דק"ק סאבאטע א' מכתבו הגיעני זה זמן רב ולא קראתיו יען הי' לי אז כמה וכמה שאלות חמורות וכעת ראיתי מכתבו. היות שעשו שם אים שלא להטמין אצל האופה שדרכו לאפות בחול. יען נתהוה פעם אחת מכשול שהטמינו עם חשיכה. אולם כמה נתרבה ע"י תקנה ההוא חילול שבת יותר ויותר אם להתיר להם האיסור. ומעלתו אזיל ומייתי דברי רמב"ם פ"ג מה' ממרים ה"ב דאפי' בטל הטעם אינו יכול לבטל כי אם ב"ד הגדול ממנו בחכמה. ושם ה"ג דבמקום שהוא למגדר מילתא אפי' ב"ד הגדול אינו יכול לבטל אך רוצה לומר דזה דוקא בשלא יבא קלקול ע"י התקנה אבל במקום שיבא ע"י התקנה קלקול היפוך כוונת המתקנים אף ב"ד הקטן יכול לבטל. והביא