אבני נזר יורה דעה נב

אי כהגאונים כשירה ואי כרש"י על כרחך לא יצא לחוץ. אבל נשבר העצם במקום צוה"ג קשה שמא כהגאונים דלמעלה מצוה"ג כשר ואפי' רש"י אינו מטריף רק מחמת ספק כנ"ל. ושמא כשר באמת למעלה. ונמצא שאין טריפות במקום צומת רק מחמת צוה"ג ולא מהני בי' חזר ונקשר ודו"ק היטב: יג) ולפמ"ש י"ל קושיית הרא"ש בדקדוק לשון המשנה אפילו לפמ"ש לעיל (אות ט') דנשבר העצם כנגד הגליד פשיטא דטריפה. מ"מ ניחא דלא תני בארכובה עצמה דנחתך טריפה דנפקא מינה דאינו טריפות מחמת עצמו בגליד רק מחמת צוה"ג דלא מהני בי' חזר ונקשר. ולעולם דבגליד דינו כלמטה מארכובה ולית בי' טריפות מחמת עצמו. וכשירה לא מצי למיתני. דמ"מ טריפה מחמת הצומת כנ"ל. וטריפה נמי לא מצי למיתני דהא טריפה מחמת עצמו מהני בי' חזר ונקשר ובאמת אינו טריפה רק מחמת הצומת והא תני וכן שניטל צוה"ג ודו"ק היטב: יד) אמנם לברר מה נקרא ארכובה אם הגליד או הערקום. נקדים לברר ספיקו של הרא"ש בארכובה עצמה מהו הדין. ונראה דהנה בכמה מקומות בש"ס ואחד בפרק אלו טריפות כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מגריס של כתמים להקל. ונסתפקתי אם הוא ספק לבד ובכל מקום להחמיר ובכתמים להקל או דלמא דודאי התנא שאמר השיעור ידע השיעור מצומצם והוא ידע שמספק נלך להחמיר ובגריס ידע שנלך להקל וסתם הדבר. ואם לא שכן הוא השיעור בכל מקום להחמיר ובגריס להקל באמת לא הי' אומר השיעור סתם ונחמיר ונקט שלא כדין. והכוונה בשיעור להחמיר או להקל היינו אם עד ועד בכלל או ולא עד בכלל עי"ש: טו) ונראה להוכיח מדאמר בנדה (ד' י"ד) בדקה עצמה בעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו דם רבי אומר טמאה משום נדה. ור' חייא אמר טמאה משום כתם. אמר לי' ר"ח אי אתה מודה שצריכה כגריס ועוד. אמר לו אבל. אמר לו אף אתה עשיתו כתם. ורבי סבר בעינן כגריס ועוד לאפוקי מדם מאכולת וכיון דנפיק לה מדם מאכולת ודאי מגופא אתא ע"כ לשון הגמ'. הרי דאפי' בההיא דהיכא דאיכא כגריס ועוד טמאה מן התורה. מ"מ אזלינן בשיעור גריס להקל ואינו טמא עד שיהא כגריס ועוד. וגריס עצמו טהור. ואי אמרת דהוא משום ספק כתמים להקל הא הכא הוי ספק נדה דאורייתא. והאיך ניזיל להקל, דאף דבפחות מגריס תלינן בדם מאכולת להקל. היינו משום דמוקמינן לה אחזקת טהרה. אבל בשיעור גריס אם נאמר דהוי ספיקא דדינא אין להעמיד אחזקה וכמו בספק טריפה דאפי' לשיטת התוס' דהיכא דאיכא למתלי לאיסור כמו להיתר מוקמינן אחזקת טהרה. מ"מ בספיקא דדינא אזלינן לחומרא וכמו שביאר זה הפר"ח מכמה מקומות בפרק אלו טריפות. אלא ודאי דכיון שידעו חכמים שנלך בכתמים להקל כיון שהם דרבנן והם ידעו השיעור מצומצם אותם ששיערו השיעור. ובודאי ידעו דדם מאכולת יכול להיות אף בגריס מצומצם ועל כן אף במקום שהנ"מ בדין תורה הדין כן. וזה ברור. ודוק מינה לאידך גיסא דבמקום שהדין לילך להחמיר הוא ג"כ מטעם ודאי. וכן מוכח להדיא בתוס' חולין (דף מ"ו) ד"ה עד ועד בכלל עי"ש ודו"ק: טז) והנה בערכין (די"ט:) האומר משקל ידי ומשקל רגלי עלי מכניס ידו עד האציל ורגלו עד הארכובה. ובתוס' חולין (דק"ו: ד"ה אמר רב) כתבו בזה"ל משמע דארכובה באמצע היד כמו הארכובה באמצע הרגל יע"ש. וקשה לי על התוס' מנ"ל דארכובה באמצע הרגל דילמא מיירי בארכובה שכנגדו בגמל ניכר דכה"ג הא דתנן בפרק מצות חליצה מן הארכובה ולמטה חליצתה כשירה מיירי בארכובה זו כמ"ש הב"ש. וכן מוכרח שם בגמ' דקאמר ש"מ האי אסתוירא עד ארעא נחית. דאל"כ הוה לי' אסתוירא מעל ושוקא מעל דמעל. ואסתוירא היינו העצם הארוך היורד "מקניא" עד הרגל ועיין בס' המכריע (סי' י"ט) שהוכיח ממשנה זו דארכובה דפרק בהמה המקשה לענין טריפות הכוונה ג"כ על ארכובה זו יע"ש. ועיין בתוס' מנחות (דף ל"ג) ד"ה הא דעבידא כסכתא הא דעבידא כאסתוירא יע"ש. וא"כ מה פשיטא להו דארכובה זו הכוונה באמצע הרגל יז) ונראה משום דלעיל מינה (עמוד א') במשנה האומר ערך ידי וערך רגלי עלי לא אמר כלום ערך ראשי וערך כבדי עלי נותן ערך כולו זה הכלל כל דבר שהנשמה תלוי' בו נותן ערך כולו. ובגמ' לאתויי ברגל מן הארכובה ולמעלה כיון שהנשמה תלוי' בו. ואי אמרת דהאומר סתם רגל כוונתו עד ארכובה שכנגדו בגמל ניכר [ולרב דקי"ל כוותי' לחומרא] למעלה מארכובה הנמכרת עם הראש הנשמה תלוי' בו. ואמאי לא אמר כלום. אלא ודאי דלשון בני אדם רגל אינו רק עד ארכובה שקורין "קניא" והוא באמצע רגל: יח) וא"כ מהא גופי' יש להוכיח ספיקו של הרא"ש דעל כרחין הא דאמר מכניס רגלו עד הארכובה הארכובה עצמה בכלל כדקי"ל בכל מקום לחומרא עד ועד בכלל להחמיר. ולפי מה שהוכחנו מנדה הוא ודאי ולא ספק. וא"כ אמאי האומר ערך רגלי עלי לא אמר כלום כיון דכוונתו על ארכובה עצמה ג"כ והארכובה דבר שהנשמה תלוי' בו. אלא ודאי דבארכובה עצמה כשירה ודו"ק: יט) וא"כ מזה עצמו יש להוכיח דארכובה הוא הערקום ולא הגליד. דבגליד פשיטא דטריפה אם נחתך לגמרי עכ"פ מחמת צוה"ג: כ) ולפי זה יצא לנו הדין דבגליד טריפה אפי' נשבר העצם לבד ובערקום כשר אפי' נחתך לגמרי ועיין בתוס' ריש פרק אלו טריפות ד"ה הנך דאפקת לא תיפוק שהקשו לעולא דאמר ח' טריפות ולית לי' דרכיש מאי נינהו ח"י טריפות. וי"ל דניטל צוה"ג חשיב חדא ולרכיש הוי בכלל נחתכו רגלי' יע"ש. ונראה ביאור דבריהם במ"ש דלרכיש הוי חדא ולעולא תרתי משום דרכיש ס"ל דלמעלה מהארכובה הנמכרת עם הראש ולעולם מטריף בנחתכו למעלה מצוה"ג משום דניטלו צוה"ג וכדברי הרשב"א בתה"ב. ועל כן לא הוי טריפות בפ"ע דמשום נטילת הצומת גם נחתכו רגלי' טריפה. ולא נ"מ בהא דנחתכו רגלי' טריפה רק "להתיר" אם חזר ונקשר שיהי' מוכח שמעולם לא יצא לחוץ ועל כן לא הוי טריפות בפ"ע אבל עולא לשיטתי' דס"ל למעלה מארכובה שכנגדו בגמל ניכר אבל למטה מארכובה זו אף שהוא למעלה מצוה"ג כשירה. וא"כ על כרחין הא דמטריף למעלה מארכובה לאו משום צוה"ג. על כן חשיב לעולא טריפות בפ"ע. וא"כ מהא גופי' מוכח דנחתכו רגלי' בערקום גופי' כשירה. דאם