אבני נזר יורה דעה תקיח

דכיון שיכולים להתיר אף שהוא סייג שוב דומה לכל חרמי ציבור הניתרין בלי פתח חרטה. וכל הטעם כתב ריב"ש שאין דעת ציבור שיתאספו למישרי מילתא דאיסורא. וכל זה לפי סברתו שאסור להתיר מה שהוא לסייג אבל לדידן שמותר שוב דעתם לכך מתחילה. ואפי' פתח וחרטה א"צ. ומ"מ אנו למדין מדברי הפר"ח דדברי הש"ע הם כפשטן דאפי' הוא סייג לדבר אחר א"י להתיר דומיא בהוא גופי' דבר איסור. הא אפי' בלא הסכמת העיר כמו שחוק בקוביא הא פשיטא דלכ"ע א"י להתיר ואפילו בדיעבד יש פוסקים דלא מהני התרה): ז) ולפענ"ד ליישב תמיהת הפר"ח מן הירושלמי דהנה לכאורה גם דברי הקיצור פסקי הרא"ש פ' מקום שנהגו הם היפוך דברי ש"ע סימן רכ"ת וז"ל שם ס"ג משפחה שנהגו אבותיהם איסור בדבר שהוא מותר בין בנ"א הרבה או אדם יחידי שנהג איסור לעשות סייג בדבר שידוע להם שהוא מותר א"י להתיר להם בלא חרטה אבל בחרטה יכולים להתיר להם עכ"ל. הנה מפורש דאפילו מנהג רבים מועיל התרה כמו נדר: ח) ונראה ליישב דהנה טעם הרשב"א וסייעתו בסי' רי"ד דלא מהני התרה לנדר אי נהג לעשות סייג לדבר איסור הוא משום שקיבלו עליו כאיסורי תורה. והרא"ש וסייעתו החולקים י"ל הטעם דא"כ יאסר משום לא תתגודדו שלזה יהי' כאיסור תורה ולכל בני העיר מותר. בשלמא משום נדר יכול לקבל על עצמו דהכל מצווים שלא יחל דברו ונדר הוא מכלל תרי"ג שהכל מצווים עליו. אלא דמשום זה מועיל פתח וחרטה. ותרצה לומר דנעשה איסור תורה אצלו דלא מהני התרה] א"כ הוה בכלל לא תתגודדו. וכ"ז ביחיד אבל בהא דסי' רכ"ח דקהל עשו הסכמה נעשה לכל בני העיר כאיסור תורה. ואיתא בספ"ק דיבמות דעיר אחת מורין כך ועיר אחת מורין כך לית בי' משום לא תתגודדו א"כ שפיר נאמר דעשאום עליהם כאיסור תורה. וניחא נמי דברי פסקי הרא"ש שהוא דיקדק וכתב משפחה כו' וכן בני אדם הרבה ולא כתב עיר אלא דמשום דעיר לא מהני התרה דנעשה אצלם כאיסורי תורה. ודוקא יחידים ואפי' בני אדם הרבה מ"מ רוב העיר נשארו בהיתר ואית בי' משום לא תתגודדו: ט ובזה יתבאר הירושלמי דהנה הפר"ח העתיק סוף דברי הירושלמי ולא תחילתו וז"ל ירושלמי שם גלו ממקום למקום וביקשו לחזור בהם ויבא כהדא דאמר בא בני מישא קיבלו עליהן כו' וכנ"ל ופי' הק"ע דבני מישא שם מקום והי' דרים מתחילה במקום אחר ונהגו שם איסור וע"כ פשוט מיני' הבעיא דגלו ממקום למקום יע"ש. והנה לשון בני מישא קיבלו עליהם לא משמע כפי' דמשמע שהקבלה הי' כשהי' בני מישא. ויותר נראה לפרש דבני מישא קיבלו עליהם וכשעקרו דירתם משם למקום אחר אתון שאלון לרבי. ולפי"ז אין ראי' מכאן דכשבאו למקום אחר שנוהגין היתר נהי דלא בטל מהם חומרי מקום שיצא משם משום שהם קהל בפני עצמו. וכ"ש לדעת מהריב"ל ומהרשד"ם דמרובים לא בטל מהם חומרי מקום שיצא משם. ועי' פר"ח דיני מנהגי איסור (סימן י"ט). מ"מ אם יהי' אצלם כאיסור תורה יהי' בו משום לא תתגודדו. דהנה בירושלמי מקשה שם על מקום שנהגו ואינו אסור משום לא תתגודדו ומשני ותוכן התירוץ פי' הק"ע דלא תתגודדו אינו אלא אם אלו מורין כך ואלו מורין כך אבל מנהג שנהגו להחמיר אין בו משום לא תתגודדו. והיינו דמנהג שקיבלו על עצמן לסייג ולדבר מצוה הוא כמו שקיבל עליו נדר והכל מצוין בדין נדרים וכמ"ש. ודוקא אם אלו מורין כך ואלו כך דאצל אלו אסור מה"ת ואצל אלו מותר הוא דיש בו משום לא תתגודדו. וא"כ אם תאמר דלא מהני שאלה פתח וחרטה שוב יהי' בו משום לא תתגודדו. וכ"ז בבני מישא שעקרו דירתם למקום אחר דיש בו משום לא תתגודדו. אבל כשהי' במקומם וכל העיר קיבלו עליהם שפיר נאמר דנעשה אצלם כאיסור תורה ולא מהני שאלה לחכם ודו"ק: י) אך לפענ"ד נ"ד שניא מדין הש"ע סימן רכ"ח דנידון הש"ע הוא בקהל שהחרימו והיינו רוב הקהל וכמ"ש הריטב"א בשם ר' יונה בע"ז דחרמות שמשימין בבהכ"נ אם אין רוב ציבור שם אין השאר חייבין לקבל ופי' רוב ציבור בבהכ"נ שנעשה בהסכמת כל אנשים שהי' בבהכנ"ס. דאל"כ מה מועיל היותם שם. וכן הוא מקור הדין ש"ע (סימן רכ"ח) בריב"ש שנעשה בהסכמת כולם. אבל נ"ד שהי' אצל המו"ץ כו' בשעה שחתמו הכתב רק בערך שלשים איש אשר מן הדין אין המיעוט יכולים לתקן על כל העיר רק אפשר שהמו"ץ ר"י יען הי' אז הוא מנהיג הי' הוא יכול לתקן תקנה שהוא למיגדר מילתא. ומ"מ דין אחר יש לזה מדין קיבלו רוב בני העיר עליהם כמו שנבאר: יא) והנה בע"ז (דף ל"ו.) גבי י"ח דבר אפי' אלי' וב"ד אין שומעין לו לבטל ואמר רב משרשיא הטעם הואיל ופשט איסורו ברוב ישראל (ונראה שהרמב"ם וראב"ד וריא"ז הי' להם הגי' בכל כמו שנבאר] ואמר שם שמן לא פשט איסורו ברוב ישראל אפי' ב"ד קטן יכול לבטל. עוד שם אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול הימנו בחכמה ומנין. ולכאורה קשה דבמה מיירי אי פשט איסורו ברוב ישראל אפי' גדול אין יכול לבטל כמו י"ח דבר ואי לא פשט אפי' קטן יכול לבטל כמו שמן. ותחילה רצו התוס' לומר דוקא שמן משום שאין רוב ציבור יכולין לעמוד בה. אך הקשו תוס' מפרוזבל דאיתא בגיטין דגדול מהלל יכול לבטל אף דודאי פשט ברוב ישראל מאחר שהוא תקנות המלוים ע"כ העלו התוס' דוקא י"ח דבר א"י לבטל הואיל ועמדו להם בנפשותיהם אבל בעלמא אף שפשט ברוב ציבור גדול יכול לבטל. והיכא שלא פשטה אפי' עמדה להם בנפשותיהם אפי' קטן יכול לבטל כמו שמן וכ"כ בגיטין. מיהו היכא שתחילת התקנה הי' רק על עיר אחת גדול יכול לבטל ולא קטן כמו כתל דרב בקעה מצא וגדר בה גדר וכהא דפ' תולין דשלחו לי' בני בשכר כו' פי' אף דלא פשטה ברוב ישראל ומן הדין הי' שאפי' קטן יכול לבטל. אך לפי שנתפשט התקנה באותו העיר שנתקנה צריך גדול לבטל. והנה מפורש בתוס' דב"ד גדול יכולין לבטל אף דהוי למיגדר מילתא ואעפי"כ אי לאו דעמדו להם בנפשותיהן הי' גדול יכול לבטל. וכן בהא דכחל ועובדא דבני בשכר כשותא בכרמא אף דהוי למיגדר מילתא גדול יכול לבטל: יב) והריא"ז בע"ז חילק באופן אחר די"ח דבר נתפשט התקנה בכל ישראל וגורס בדרב משרשיא בכל ע"כ אפי' אלי' א"י לבטל. והיכא דלא נתפשט התקנה ברוב אפי' קטן יכול לבטל והיכא דנתפשט התקנה ברוב ישראל ולא בכל ישראל בזה גדול יכול