אבני נזר יורה דעה תקיז

ומשום דידי' לא דהא לא איכפת לי' והרי אם היא לא איכפת לה בפגמה אין הורגין אותו כדאיתא שם בסוגיא. וא"כ נדה דודאי אין מצילין בנפשו הרודף אחר נדה שהרי רש"י פי' שם בסוגיא (דף ע"ג:) בד"ה אפגמה רבה חייבי כריתות שהולד ממזר ונעשית זונה בבעילתו. וא"כ נדה שאין בה דין זה אין מצילין אותו בנפשו ואינו בהקישא דרוצח ויעבור ואל יהרג גם אין שייך בו אביזרייהו דג"ע כיון דאיסור אחר הוא לגמרי וצע"ג: דברי בנך הדו"ש מצפה לשמוע בשורה טובה שנשתנה הענין לטובה. הק' אברהם. סימן תסב א) שאלה. עיר לויביטש עשו איסור שלא לסחור בבשר חוץ ונכתב בכתב האיסור שלא לסחור בבשר חוץ מכפרים או מעיירות אחרות וחתום ע"ז המו"צ ר"י ז"ל ועוד כמה יקירי קהלה כ"ב אנשים. והאיסור הזה נעשה בשלא הי' אז רב בעיר כי הרב משם נתמנה לרב בנאשעלסק ועדיין לא העמידו רב מחדש בעת נעשה האיסור. וסיבת עשיית האיסור הי' כי אירע שם מכשולים בבשר בהמה שהביאו מכפרים ופעם אחת הביא קצב רשע בהמה טריפה למוכרה בחזקת כשר ע"כ נעשה האיסור ונתפשט ברוב העיר. ואחר התמנות הרב אשר ישנו שם היום חיזק האיסור וזה נמשך איזה שנים ואח"כ התחיל האיסור לפרוץ מעט מעט עד שנעשה מקולין שמוכרין בשר מווארשא שבא משם חתום בחתימת הנאמן. אח"כ הסכים המו"ץ ואסף כמה אנשים והתירו האיסור. והרב לא הסכים בהיתר כי אמר יען הוא למיגדר מילתא אין יכול להתיר כמבואר בש"ע (סימן רכ"ח סעיף כ"ח). והם אמרו יען כי רבים עוברים דומה לנדר של שחוק בקוביא דאיתא שם סעיף ט"ו שאם יש מכשול בדבר זה כגון שיש לחוש שיעבור בלי התרה מתירין לו לכתחילה. והרב אמר כי זה רק בנדר של יחיד אבל בנדר של רבים בשביל מקצת העוברים לא נבטל תקנת הצדיקים. עוד טענו המתירין כי כעת שנתדלדלו הקצבים מהעיר ואין להם מעות על בהמות הרבה. אם לא יובא בשר מחוץ יהי' דחק גדול בבשר ויצטרך להקל בבדיקות ועתה ההיתר הוא למיגדר מילתא. ועוד כי בעת עשו האיסור נכתב בכתב שהקצבים לא ימכרו בשר כשר ביוקר מבשר טריפה רק שני גדולים כל ליטרא מאשר השער על בשר טריפה. והטעם בזה דכיון שנאסר המסחר בבשר חוץ הרי יעלו הקצבים השער כי אין עומד לנגדם ע"כ עשו התקנה הזאת עתה כי בטלה השער מבשר לגמרי ובטלה זאת התקנה ממילא בטלה התקנה לגמרי. והרב אמר כי גם ע"ז יש תקנה כי בכל השבוע ימכרו בשני גדולים יותר מאשר מכרו לערלים ביום א'. עוד טענו המתירין כי עיקר כוונת האיסור לא הי' רק על בשר כפרים כי אירע מכשול וזה נתפשט ברוב ציבור אבל בשר העיירות אף כי נכתב בכתב האיסור לא נתפשט האיסור ברוב ציבור. והנה כל בני העיר רוצים בהיתר רק הרב שעומד לנגדם. ונפש בני העיר שואלים הדין עם מי. והרב אמר כי אם יהי' הדין שיכולים להתיר גם הוא יסכים: ב) תשובה. הנה מקור הדין בתשו' הריב"ש סימן קע"ח שכתב דאף שחרמי ציבור ניתרין בלי פתח ובלי חרטה הלא הטעם משום דעל דעת כן החרימו שכל זמן שירצו יוכלו להתיר ודומה לבעל שיכול להפר משום שנודרת על דעתו. מ"מ בנדר של איסור אין דעת בני העיר שיתקבצו כולם למישרי איסורא. והביא שם דברי הירושלמי שאין מתירין של משחק בקוביא. מזה נראה דדוקא בדבר שזולת האיסור שעשו בני העיר הוא דבר עבירה בעצם כמו שחוק בקוביא אבל דבר שהוא רק למיגדר שמא יסתרך מזה לדבר אחר אין בכלל זה כי אפשר שהקהל יעיינו אח"כ ויראו שבני אדם נכשלין או שיראו שאין רוב הציבור יכולין לעמוד ויסכימו להתיר. בשלמא דבר שהיא גופה עבירה וא"א להתיר בשום אופן ע"כ גם בתחילה לא נתכונו הקהל שאם יתירו יהי' האיסור בטל. משא"כ בדבר שהוא רק גדר שלא יבא מזה לדבר אחר האיסור: ג) אך לפי שלשון הש"ע משמע להיפוך וגם הרב הגדול בעל פר"ח הבין לשון הש"ע כפשטא כמו שיובא לקמן בעז"ה א"כ אף אם באמת כונת הריב"ש והש"ע אינו כן. מ"מ שוב כשעושין איסור בדבר שהוא למיגדר מילתא לא נתכונו שאם יתירו יהי' האיסור בטל כי העולם מבינים כונת הש"ע כפשוטו וכמו שהבין בעל פר"ח. ושוב יהי' צריך פתח וחרטה להתיר לכל אחד. ואף זה יהי' תלוי בשני הדיעות בש"ע סימן רי"ד אם מתירין נדר לדבר מצוה גם קשה להקל נגד פשט לשון הש"ע: ד) אך הנה הפר"ח או"ח סימן תצ"ו דיני מנהגי איסור תמה על דין הש"ע לגמרי. דהנה יש שני דיעות בסימן רי"ד אם יכול להתיר נדר של דבר מצוה כגון שנדר להתענות לעולם בזמן ידוע ומחלוקתם תלוי בירושלמי שהביא הרי"ף פרק מקום שנהגו הטועה בדבר שהוא מותר ונהג בו איסור נשאל ומתירין לו וכל דבר שיודע בו שהוא מותר ונהג בו איסור ונשאל אין מתירין לו. הסוברים שאין יכולין להתיר נדר של דבר מצוה דעתם שהירושלמי בהיתר שע"י פתח וחרטה קאי דבטועה צריך פתח וחרטה ובנהג איסור ויודע שהוא היתר אפי' פתח וחרטה לא מהני הואיל שהוא לגדר וסייג לדבר מצוה נעשה כאיסורי תורה. והסוברים שיכול להתיר דעתם שהירושלמי בבא שאלה בעלמא אם הוא מותר או אסור דבטעה אומרים לו מותר אתה וא"צ שאלה לחכם בפתח וחרטה וביודע שהוא מותר אין מתירין לו אלא בפתח וחרטה כנדרים. והנה הריב"ש סימן מ"ד כתב להדיא בפי' דירושלמי כפי' הראשון דבטעה צריך היתר נדרים עי"ש. ממילא מוכח דביודע שהוא מותר אפי' פתח וחרטה לא מהני. ע"כ ניחא פסק הריב"ש דלא מהני התרה בהסכמה שהוא לסייג. אבל למה דקי"ל בסימן רי"ד כדיעה הראשונה דמהני התרה ה"ה הכא מהני התרה: ה) והביא ראי' לדבריו מירושלמי פ' מקום שנהגו דאיתא התם בני מישא קיבלו עליהם שלא לפרוש בים הגדול. אתו שאלין לרבי אמרון לי' אבותינו נהגו כו' אנו מה אנו אמר להם כו' אל תשנו כו' ומקשה ואין אדם נשאל על נדרו ומסיק דלא משום שנהגו אלא מן הדין ס"ל לרבי שאסור לפרוש בים הגדול. הנה מפורש בירושלמי דאף שהמנהג סייג לדבר מצוה יכולים להתיר כמו נדרים עכ"ד הפר"ח: ו) ויש לעיין לדעת הפר"ח אם צריך פתח וחרטה עכ"פ כמו בכל מנהג לדבר מצוה. או דילמא