אבני נזר יורה דעה תקטז

ברשע ובפ"ב דבכורות לא אימעט מעמיתו אלא עכו"ם. וא"ת גם בזה הואיל ועבריין הוא אין להוכיחו ע"ז הלא כל מצות הוכח תוכיח בעובר במזיד. ואדרבא מבואר במג"א (סי' תר"ח) ובהרב ז"ל בש"ע דבשוגג ליכא עשה דהוכח תוכיח. וא"ת משום שהוא עבריין בעבירות אחרים הא ודאי משום זה לא אימעט מעמיתך דלא אימעט אלא גוי כנ"ל. ואפשר לומר דמה שאמרו בערכין במצות תוכחה עד כמה עד הכאה עד קללה כו' דכשהוא רשע שאינו מקבל תוכחה כפי שיעור הנ"ל שוב אימעט מעמיתך שלא יהי' מצוה להוכיחו עוד: ג) והנה אם הדבר ברור שלא יקבל שאמרו בגמ' דיבמות כשם שמצוה כו' כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע. חילק בנמק"י בין יחיד לרבים. וכפי הנראה משמעות הרמ"א וכן כתב הרב ז"ל מלאדי בש"ע להדיא שהחילוק בין להוכיחו ביחיד בין להוכיחו ברבים ובנמק"י אפשר לפרש כן. אך לא משמע כן דא"כ מה הקשה משבת דא"ל לוכתינהו מר להני דבי ר"ג. הלא אפשר שיוכיח כל יחיד בפ"ע. ובריטב"א מקור הדין מפורש להיפוך. וז"ל כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע פי' לרבים אבל לחבירו עד הכאה. הנה מפורש שאין חילוק בין לומר ביחיד או ברבים רק החילוק אם להוכיח ליחיד או לרבים: ד) ונ"ל לפרש דהנה בפרק המביא דאפי' בדאורייתא מוטב שיהי' שוגגין ואל יהי' מזידין ובס' יראים (סי' ל"ז) דאפי' הוא מזיד אמרינן הנח להם לישראל כו' דכשם שאין להרבות עונשין משוגג למזיד כך אין להרבות עונשין משאינו מותרה למותרה. אלא דמ"מ כיון דכשעבר במזיד איכא עשה דהוכח תוכיח עמיתך ואין אומרים לו חטא לעבור על מצות עשה כדי שיזכה חבירך. ודוקא בשוגג דליכא משום עשה דהוכח תוכיח [וכן משמע במג"א (סי' תר"ח) וברב ז"ל מלאדי בש"ע שלו דבשוגג ליכא עשה] רק משום ערבות שמחויב שחבירו ג"כ יקיים המצות ולא יעבור עבירות וכיון שברור לו שלא ישמע ובין כך וב"כ יעבור ליכא משום ערבות וע"כ אסור לו להוכיח שמרבה עליו עונש. אבל במזיד דעשה דהוכח תוכיח מצוה דידי' הוא. יציית חבירו או לא אין אומרים לו חטא כנ"ל וכן מבואר במג"א (סי' תר"ח סק"ג) דעשה דהוכח תוכיח בכל ענין אף אם ברור לו שלא ישמעו והם דברי הגהות מיימוני (פ"ו מה' דיעות אות ג') בשם רא"מ. וכן מסתבר שלא נכתב טעם המצוה בתורה בשביל שישיב מדרכו. ועוד דאף שברור לו שלא ישמע מ"מ יש בחירה ואפשר שיתיישב וישמע לתוכחתו וע"כ שם תוכחה עליו ואף אם לא ישמע. הוא קיים מצוותו ע"כ הוא יעשה את שלו להוכיחו ודוקא בחיוב ערבות שאין התוכחה מצוה בעצם רק שלא יעבור חבירו ואם ברור שלא ישמע אין חיוב משא"כ בחיוב הוכח תוכיח דמצוה דידי' הוא ה) וע"כ דברי הגמ' דפ' הבא על יבמתו אפשר מיירי דוקא בעובר בשוגג דליכא משום הוכח תוכיח רק משום ערבות ובאינו נשמע ליכא חיוב ערבות וע"כ לא הביא הרמב"ם דין דכשם שמצוה כו' כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע בה' דיעות דמיירי מעשה דהוכח תוכיח רק בה' שביתת עשור בנשים שאוכלות עד הלילה ואינם יודעות שעושות איסור: ו) אולם הריטב"א והנמוק"י מפרשים הסוגיא דפרק הבא על יבמתו כפשטא בעובר במזיד וזה שחילקו ריטב"א ונמוק"י בין יחיד לרבים דמפורש בתוס' גיטין בהאי אמתא דעבדי בה אינשי איסורא וכפו רבה לשחררה אף דאיכא עשה דלעולם בהם תעבודו ואיך אומרים לו חטא כו' דמצוה דרבים שאני וע"כ טוב לו שיעבור על מצות עשה ולא יתרבה העונש על רבים וע"כ אפי' במזיד מצוה שלא לומר להם: ז והנה בעבריין הזה חוץ מזה יש סברא ג"כ דלאו דלפני עור מפורש בתורה. ומסופק אני בזה אם הפי' דוקא בדבר שהצדוקים מודים בו ולפני עור אין הצדוקים מודים דמפרשים כפשוטו. או הפי' דוקא דאתי מדרשא ואינו עיקר המצוה כמו תוספת יוהכ"פ דעיקר האיסור יוהכ"פ עצמו אבל לפני עור שקיבלו שזה עיקר הלאו מה נ"מ מה שאין הצדוקים מודים. ואין לי מקום לעמוד על כוונתם כי טעם דבריהם אינו מובן לי. כי ברב ז"ל מלאדי ראיתי שכתב שבדבר המפורש מחויב להוציא עצמו מערבות ואני תמה אטו בדרבנן ליכא ערבות הלא כל הברכות אעפ"י שיצא מוציא ורוב ברכות דרבנן. ועוד כיון שאף אם יוכיחנו יעבור מה חיוב ערבות איכא לכן הטעם נעלם ממני. ובס' יראים הנ"ל משמע שאין לחלק כלל אם מפורש בתורה או לא. מ"מ עבריין הזה מחויבים להוכיחו בין ביחיד בין ברבים ולרדפו בכל מיני רדיפות: ח) ולדעתי ג"כ אין ברור שלא יציית ואעפ"י שחטא ישראל הוא אם יוכיחנו בדברים רכים אולי יתעורר בו ניצוץ ישראל שיש בו וישוב מדרכו הרעה הגם שהדבר קשה כי כבר החטיא הרבים ואין מספיקין בידו לעשות תשובה אולי זכות הרבים שמכאן ולהבא שלא יחטאו עוד יעמוד שישוב. ובפרט אם יתרו בו רבים שירדפוהו אפשר שישוב מיראה: ט) ובענין הרדיפה אני מסופק שאפשר דינו כמוסר ממון דנחשב רודף אף שאינו אלא גורם רחוק משום כתוא מכמר ה"ה בזה שגורם לחטא בגלוי עריות שמצילין אותו בנפשו. והש"ך (סי' קנ"ז ס"ק י"ב) בשם הנימוק"י דבועל ארמית אפי' בצינעה יהרג ואל יעבור. ובתוס' שבת (ד') דנחשבין כאנוסין. א"כ הוי כרודף אחר ערוה אולי יש בהם גלוי עריות יותר חמורים שבודאי יהרג ואל יעבור הי' נראה שמצוה לתתו בבית הכלא אם נוכל לפעול בדיניהם אצל הממשלה. ועוד דכיון שרבים נכשלים חשיב למיגדר מילתא ודומה לעובדא דיבמות בא' שרכב על סוס בימי יונים כו' ואפי' בזה"ז הדין כן כמבואר (בח"מ סי"ב) וכ"ש בזה שהוא הוא המכשיל הרבים שעושין בו כל רדיפות שאפשר. אמנם אם יכולין לפעול אצל הממשלה להוציאו מאדם העיר ראוי לעשות כן דאפי' רודף גמור אין מצילין אותו בנפשו אם יכולין להצילו באחד מאבריו. אך אם הוחזק לעשות בתי זונות במקומות שהי' דר קודם לכן אפשר בכל ענין ראוי לתתו בבית הכלא אם נוכל ועכ"פ איך שהוא מהראוי להתאמץ בכל מאמצי כח לתת לו פאביט מאדם העיר אף אם יצטרך לזה ממון הרבה: י) קשיין לי דברי הב"י (סי' קצ"ה) שמסופק אם מותר הבעל למשש בדפק אשתו נדה במקום סכנה. מכלל דפשיטא דאיסור נדה הוא בכלל גלוי עריות. וק"ל דהא ג"ע יהרג ואל יעבור מהקישא דנערה המאורסה לרוצח אתיא ומשום דאתרבי שם כל חייבי כריתות כנערה המאורסה רק הרודף אחר בהמה אין מצילין אותו בנפשו דמשום בהמה לא ניתן להצילו בנפשו