אבני נזר יורה דעה תקיג

לעבוד כמבואר שם. וא"כ אין ספיקו של ספר התרומה מוציא מידי ודאי של רמב"ם: ג' אך ז"א דודאי להרמב"ם דקדושת עזרא לא פסקה [אך גם בימי עזרא הי' תרומה דרבנן] ודאי אין כח בגוי להפקיע קדושת הארץ וכיון שהארץ נשארת בקדושתה שוב מדרבנן חייבת בתרומה ומעשרות וכן אסור מדרבנן לעבוד בה בשביעית. אף שבזה"ז לרמב"ם מדרבנן כמו שהוכיח במל"מ פ"ד ה' כ"ה דלא ככ"מ שם. דמ"מ כיון שהארץ מקודשת ואין קנין להפקיע גזרו בה איסור עבודה כמו בשל ישראל. אך סה"ת דבשיטת ר"י בעל התוס' קאי דבימי עזרא דאורייתא. אך בזה"ז פסקה קדושת הארץ כרבנן דר' יוסי. ע"כ יש קנין לנכרי להפקיע קדושה דרבנן. נמצא שדבר זה מחלוקת ודאי אם פסקה קדושת הארץ. וכיון דקנין לנכרי תלוי בזה שפיר י"ל דבדרבנן נקטינן כדברי המיקל: ד) אך עדיין יש לפקפק דמ"מ הוי ס"ס שמא לא פסקה קדושת הארץ כרמב"ם ואין קנין לגוי ואת"ל דפסקה קדושת הארץ כר"י בעל התוס' עדיין בס' התרומה מסתפק אם יש קנין לגוי להפקיע. ומה שדימה בגר"א לסוריא עי' תוס' מגילה (י"ט:) מחלקים בין קטן שהגיע לחינוך שמעולם הי' דרבנן בין סומא שתחילה הי' מחויב מדאורייתא וחילוק זה ג"כ בין סוריא בין בזה"ז וק"ל: ה) אך במל"מ וקצת אחרונים הביאו ראי' ממתני' דידים פ"ב מ"ד מר' מאיר דאפי' בס"ס מקילין בדרבנן. ור' יוסי פליג היכא דאיכא חזקה לאיסור אבל בלא חזקה אין חולק על ר' מאיר במה שמטהר בס"ס. ולדידי' ודאי אין ראי' מר' מאיר לר' יוסי שהרי תוס' פסחים (יוד.) ב"ב (נ"ה:) כתבו דטעם ס"ס דטמא ברה"י משום דמן הדין לטהר אפי' בספק אחד משום חזקת טהרה ואעפי"כ טמא ה"ה דלא מועיל ס"ס וא"כ לר"מ לשיטתו דחזקה אינו מועיל בדרבנן ה"ה דאף ס"ס אינו מועיל. אבל לר' יוסי דמטמא במקום חזקה אף בדרבנן ה"ה דמטמא בס"ס אף במקום דליכא חזקה: ו) האומנם כי במג"א סי' ק"ס פסק בספיקות אלו להכשיר. כתב הב"י בשם הר' מנוח משום דאין לו עיקר מה"ת. והיינו דאף דבעירובין מבואר דטעמא דר' יוסי משום דיש לטומאה עיקר מה"ת. וא"כ ע"כ לומר שגם טומאת ידים חשיב יש לו עיקר מה"ת. דאל"כ למה ר' יוסי מטמא. לק"מ דודאי לתרומה דטומאה דאורייתא אסור. מה"ת חשיב טומאה דרבנן יש לו עיקר מה"ת. אבל לחולין דאפי' טומאה דאורייתא מותר וכולנו טמאי מתים ואוכלין וחכמים גזרו בידים חשיב אין לו עיקר מה"ת וזה פשוט: ז) נמצא במה שאין לו עיקר מה"ת נקטינן להקל אפי' בס"ס. ובדבר שיש לו עיקר מה"ת מחלוקת ראשונים. הרמב"ם פסק כר"מ בחזקה. ובתשו' רשב"א פסק כר' יוסי. וכן באחרונים הש"ך יו"ד סי' ק"י פוסק כתשו' הרשב"א. ובאבן עוזר למס' שבת פוסק כר"מ ולענין תרומה בזה"ז אי חשיב יש לו עיקר מה"ת וכן שביעית בזה"ז] הנוב"י חלק אהע"ז סי' ב' כתב בפשיטות דחשיב יש לו עיקר מה"ת וא"כ הדבר ספק להלכה: ח) אך למ"ש הש"ך ביו"ד סי' ס' דבמקום הפס"מ סומכין על יחיד נגד רבים אף דרובא דאורייתא וה"ה בס"ס. וכמ"ש תוס' הנ"ל כיון דלא מהני חזקה ברה"י ה"ה ס"ס. כן אני אומר ברוב. וכ"ש הוא דרובא עדיף מס"ס. דרוב מהני ברה"י אפי' ליתא קמן כמבואר בתוס' ריש המפלת אף שאין ס"ס מועלת. ובנ"ד הא כתב כבודו שאם לא הי' עובדין בשביעית היתה נחלטת ביד העוררים על השדה ויש הפסד מרובה. וגם לענין שלא יצטרך לנהוג בפירות קדושת שביעית. ויש להישראל הפסד אם יצטרך לנהוג בהם קדושת שביעית וביותר איסור סחורה שהרי אין לו ממה לגבות שכר עבודתו זולת מפירות אלו: ט) ולענין מה שנסתפק בסה"ת דאף דבזה"ז יש קנין מ"מ יהי' אסור מדרבנן או שמא כיון דבקרקע ישראל אינו מחויב בתרומות ומעשרות אלא מדרבנן בשל גוי לא גזרו. נ"ל דלענין שביעית יש עוד טעם להתיר. כי מה שמוכח פ' הקומץ רבה דאף דיש קנין מ"מ מדרבנן חייב. יש לפרש עפ"י המשנה רפ"ב דחלה פירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה וכתב רמב"ם פ"א מה' תרומות ה"ב דה"ה פירות ח"ל שנכנסו לארץ ונקבעו למעשרות בא"י חייבין במעשרות מדבריהם וא"כ למ"ד יש קנין לגוי דהיינו שנעשה חו"ל [וע"כ כתב רמב"ם שאם חזר ישראל וקנהו הו"ל כיבוש יחיד] וא"כ כשקנה ישראל ומרחן ברשותו הו"ל כפירות ח"ל שנכנסו לא"י ונחמרתו שם שחייבין מדבריהם. וזה נ"ל הוכחת רמב"ם במ"ש שאין חייבין אלא מדבריהם. והכ"מ הקשה ע"ז. ונ"ל שהוכחתו מהא דאיכא מ"ד יש קנין וע"כ שלקחן קודם מירוח [דאי לאחר מירוח גם למ"ד אין קנין פטור דמירוח גו פוטר] ומרתן הוא ומ"מ אינו חייב אלא מדרבנן. וע"כ הטעם דלמ"ד יש קנין חייב מדרבנן פשוט כנ"ל. אבל לענין שביעית שהאיסור חל במחובר בעודו ביד גוי גם מדרבנן פטור: י) אך לענין היתר מכירה דיש בזה משום דמבטל לי' ממצות התלויות בארץ. דכתב כבודו משום דאחר שביעית יחזור ויקנהו מהגוי ובשביעית אין תרומות ומעשרות רק דמפקע לי' ממצות שביעית והוא מצוה דשב ואל תעשה ושבתה הארץ שבת לה' והא לא איכפת לן דאל"כ יאסור למכור בהמה לגוי דמפקע לי' ממצות שביתת בהמתו עכ"ד. ולדידי אין זה ראי' דשביתת בהמתו אינה נמנית מצוה בפ"ע. וע"כ שהמצוה שישבות האדם וכל השייכים לוי ואם שבת האדם לבד ולא בהמתו לא שבת שאלתה גמורה אבל אם לא הי' לו בהמה ושבת הוא מחיים המצוה כמו מי שיש לו בהמות ושבתו גם הם שזה וזה שבתו שביתה גמורה: יא' ותדע לך עוד שהרי מבואר בש"ע סי' רמ"ו ס"ב שמי שיש לו בהמה אצל גוי מחויב להפקירה כדי שלא יעבור על שביתת בהמתו ואם היו שביתת בהמתו מצוה בפ"ע. יהי' דומה למי שיש לו טלית ואין לו ציצית לתלות בו או שיש בית ואין לו מזוזה דמותר ללבוש הטלית בלא ציצית ולדור בבית בלא מזוזה כי אין איסור הלבישה והדירה. רק מצוה לתלות ציצית ולקבוע מזוזה ובשאינו יכול פטור. ה"נ בזה אם הוא אצל הגוי וא"א לקיים המצוה לא בשביל זה יאסור להיות הבהמה שלו: יב) ולדעת רש"י ור"ן פ"ק דע"ז שביתת בהמתו ב"ת אינו דומה לציצית ומזוזה שאין בהם ל"ת. אך התוס' ריש פ' במה בהמה שאין בשביתת בהמתו רק עשה. וכן דעת רמב"ן בחי' ריש פרק מי שהחשיך