אבני נזר יורה דעה תקב

כג) אשר ע"כ נראה דהנה במסכת ברכות (נ"ז.) הרואה שעורים סרו עונתיו. אמר רב זירא אנא לא סלקא מבבל לא"י עד דחזאי שערי בחלמא ואינו מובן שהרי ישיבת א"י הוא מצוה ואפי' נבואה ורוה"ק אין להם עסק בהלכה. כי לא בשמים הוא. ואיך ישגיח בחלומות. אשר ע"כ נראה דודאי עיקר מצות ישיבת א"י בזמן שיש שלום שישראל ראוין לארץ. אבל בזמן הגלות דכתיב בתורה וישליכם אל ארץ אחרת איך יהי' מצוה והרי בעת שחטאו במרגלים כשרצו אח"כ לילך אמר להם משה למה זה אתם עוברים את פי ד' האומנם כי י"ל כי אז עלו לכבוש הארץ בע"כ של אומות והוא כעין השבועה שלא יעלו בחומה: עוי"ל כי העולם נידון אחרי רובו וכשרוב כד) אך ישראל לא הי' זכאין ניטל מהם הארץ ונחרב ביהמ"ק. ומ"מ מאחר שישיבת א"י מצוה על כל יחיד. ואם אחד זכאי באופן שאם הי' כל ישראל כמוהו הי' נגאלין. מצוה על יחיד הזה לישב בא"י וממילא י"ל שאם האדם בעצמו ספק בעיניו אם מעשיו רצויין ספיקא דאורייתא הוא אצלו. והנה ר' זירא דהוה משתמיט מיני' דרב יהודה דבעי למיסק לא"י ולרב יהודה עובר בעשה. דלרב יהודה אף כשהוא צדיק גמור אסור לעלות מבבל לא"י עד יום פקדי אותם. ורב זירא סבירא לי' דאם יחיד הוא זכאי וצדיק מצוה עליו לעלות. ומ"מ כ"ז שלא הי' ברור בעיניו שצדיק הוא לא רצה לעבור על דעת רבו רב יהודה. וכאשר ידוע מענין רב זירא ברכות (כ"ט:) גבי העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים ומפורש בגמ' כל שאינו יכול לחדש בה דבר ואמר ר' זירא אנא יכילנא לחדושי בה מילתא. ובודאי לא התפאר ר' זירא שהעמיק בצרכי גופו עד שתמיד הי' חסר לו דבר. אך שזיכך עצמו בזיכוך אחר זיכוך עד שתמיד הי' מרגיש בנפשו חסרונות והתפלל עליהם כענין תפילותיו של דוד בס' תהלים. וע"כ לא סליק מבבל לא"י עד שהראה לו בחלום שנקי מן החטא באופן שלא סמך על החלום בענין גוף המצוה כמ"ש במפרשי עין יעקב. רק אם הוא ראוי לא"י דאז חל עליו המצוה כנ"ל. וזה שהביא הרמב"ן מספרי בהתנאים שחזרו לא"י שצדיקים גמורים הי' ובודאי אם הי' כל ישראל כמותם הי' נגאלין ע"כ חל עליהם המצוה: כה) ויש לפרש עוד כי בכתוב ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם פי' הרמב"ן דאף שהגוים עדיין יושבין בה פי' ותקיא למעלה כענין סר צלם מעליהם. הנה שהגוים אף שעדיין הי' יושבין בה נחשב שכבר קאה אותם. וכ"ש אם כשבא לתוכה אינו כראוי ולא התחיל לקלוט אותו אפי' בעבירות קלות מאלה אין הארץ קולטת וזה פשוט. ע"כ לא סליק ר' זירא עד שידע שנקי מן החטא ותקלטנו האן כו' ובמ"ש יתיישב קושית המגלת אסתר בהא דרב יהודה דהעולה מבבל לא"י עובר בעשה דכתיב בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם. והא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. ובמ"ש מיושב שהכתוב צווי ונבואה שמה יהיו ואפי' יעלו לא תקלוט אותם הארץ ויחשב כאילו אינם בא"י. וא"כ אינו יכול לקיים מצות ישיבת א"י אז. ואלו הי' הנביא אומר שעתה אינו מחויב לעלות הי' קושיא אך הנביא אומר שלא יוכלו לעלות כלל והבן: כז) והנה יש לעיין לפי הנ"ל דאין מצות ישיבת א"י רק באנשים צדיקים שמצדם היתה הגאולה ראוי' לבוא. במ"ש במדרש שנתיירא יעקב מעשו שמא תעמוד לו זכות כיבוד אב וזכות ישיבת א"י. והא ידע יעקב רשעתו של עשו כמו שאמר בעת שקנה ממנו הבכורה אין רשע זה כדאי שיקריב להקב"ה. ואם כן מה מצוה בישיבתו בא"י. וצ"ל משום שקיים כיבוד אב והי' כפוף ובטל ליצחק ע"כ סבלה אותו הארץ אגב יצחק ולא קאה אותו: כח) נשוב לדין הכל מעלין שמוכח מסתירת ש"ס דידן וירושלמי כמו שחילק מהר"מ בין בזמן המקדש לבזה"ז. בזהמ"ק גם היא יכולה לכוף אותו ובזה"ז הוא יכול לכוף אותה ולא היא אותו. והיינו דענין הכפי' שיכוף אותה שאם לא תרצה לעלות תצא בלא כתובה וכשהיא תכוף אותו אם אינו רוצה לעלות יוציא ויתן כתובה כמבואר בברייתא בגמ' וע"כ בזהמ"ק שמצוה בפשיטות על שניהם לעלות מי שלא ירצה לעלות לא"י עם בן זוגו חשיב שהוא גורם הפירוד ע"כ אם הוא גורם יוציא ויתן כתובה ואם היא גורמת תצא בלא כתובה. אך בזה"ז אם יאמר הבעל לעלות שיודע בעצמו שראוי לעלות לא"י כי ידע אינש בנפשי' אם צדיק הוא לכאורה היא תאמר אני אינני ראוי' לעלות ואין מצוה עלי לעלות. ונהי שאינני יכול למחות בידך מלעלות שאתה יודע בעצמך שמצוה עליך לעלות. אבל אני למה אאביד כתובתי. אך האשה טפילה לבעלה עד שפטורה מכיבוד אבותי' משום שרשות בעלה עלי' ותקיים מצות ישיבת א"י כנ"ל בעשו משום שהי' בטל וטפל ליצחק. וע"כ טוען הבעל יודע אני שצדיק אני וגם עליך האשה מצוה לעלות. וכשאינך עולה אתה גורם הפירוד ואבדת כתובתך [ואם תאמר לא אאמין לך. ברי ושמא ברי עדיף כדין המבואר בש"ע הלוה אומר פרעתי השטר והמלוה אומר איני יודע פטור]: כט) אבל להיפוך אם תרצה לכוף אותו יאמר הבעל אינני ראוי לעלות ואין מצוה עלי. ונהי שאינני יכול למחות בידך מלעלות וגם גט הנני מחויב ליתן שלא תתעגן אבל כתובה למה אתן. ויש לדמותו קצת לאומרת מאוס עלי דלדעת הרמב"ם וסייעתו כופין אותו ליתן גט מאחר שאינה יכולה להבעל לשנאוי לה. ולא תהי' כשבוי' תחתיו. מ"מ כתובה אינו מחויב ליתן. ועוד שיכול הבעל לומר איני מאמין לך שצדיקת את שמא שקר בימינך ואיך תוכל להוציא מידי הכתובה והשתא ניחא בעבד שכופין את רבו לעלות אפי' בזה"ז כי רב אינו יכול לעכוב ביד העבד. ואף אם הרב יאמר שהוא אינו ראוי לעלות. מ"מ איננו יכול לעכב ביד העבד שיודע בעצמו שראוי לעלות ומחויב לעלות וגם אינו יכול הרב לטעון איני מאמין לך מאחר שהעבד מוחזק בעצמו כדברי התוס' גיטין (י"ד.) סד"ה מפני: ל) אך אין זה דעת מהר"מ דלפימ"ש אזדא לה ראיית מהר"מ דיפה כח הבעל מכח האשה מדהוא כופה אותה ואין היא כופה אותו דהא בטעמא תליא מילתא דכשהוא רוצה לעלות גם בדידה יש מצוה ולא להיפוך כנ"ל. ועוד דמה שכתבתי דהא דהכל מעלין לא"י הוא משום דכשרוצה לעלות מוכיח דיודע בעצמו שראוי לעלות. ובכל התשו' משמע דאפי' אינו רוצה לעלות בכוונת מצוה מחויבת לעלות עמו עי' בתשו' הר"ן סימן ל"ח ובתשו' מהרי"ט ח"א סימן מ"ז ועוד כהנה רבות: לא והנה תמוהין דברי הגהות אשר"י ובתשו' מיימוני לה' אישות סימן כ"ח [יש טעות דמוכח