אבני נזר יורה דעה תק

לבוא יתגלה ולעולם לא יצטרך לעשות אחר. ואין דבריו נכונים בעיני שהרי הרמב"ם מנה מצות החרם תחרימם דז' אומות ול"ת דלא תחי' כל נשמה. וכתב דאף שכבר אבד זכרם חשיב נוהגת לדורות משום שאלו הי' בעולם היינו מצווין להחרימם. וכ"ש שמטעם זה ימנה עשיית ארון וכפורת משום שאלו הי' נאבד היינו מצווין לעשות אחר: ו) אך התירוץ הנכון מ"ש בס' מעיין החכמה סי' ע"ד משום שעיקר תכלית ביהמ"ק לצורך ארון וכפורת כדכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, וכבר אמרו מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים. ולסבת זה ארון תשעה וכפורת טפח וכתיב ונועדתי לך וגו' ועוד הביא פסוקים מדברי קבלה המורים שתכלית ביהמ"ק לצורך ארון וכפורת ע"כ אין למנותם לשתי מצוות. ומנה ביהמ"ק שהיא מצוה לעצמה והוא לצורך ארון וכפורת ע"ש דבריו כי נעמו. וזה עצמו נ"ל הטעם בענין ישיבת א"י דמצוות החרם תחרימם היא כדי שאנחנו נשב בארץ שהרי יהושע שלח פרגמטוטין מי שרוצה לפנות יפנה הגרגשי עמד ופנה ולא עשה לו כלום ע"כ לא נמנה החרם תחרימם וישיבת א"י לשתים ומנה רק מצוות החרם תחרימם. והרמב"ן לטעמי' שמנה עשיית ארון וכפורת [הגם שבמנין ששכח הרמב"ם לא מנה. היינו דלא ברירא לי' אולי הוא בכלל משכן] ע"כ מנה גם ישיבת א"י וזה פשוט: ז) העולה מזה שאין סמך כלל מהרמב"ם לומר שאינו נוהג בזה"ז והדבר ברור שנוהג בזה"ז [ומה שהקשה המגלת אסתר דא"כ למה העולה מבבל לא"י עובר בעשה מדכתיב בבלה יובאו ושמה יהי' וגו' הלא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. נ"ל ליישב לפמ"ש בתשו' מהרשב"ש דהמצוה היא הישיבה והעלי' הוא רק הכנה אל המצוה. והנשבע שלא יעלה לא"י לא חשיב נשבע לבטל את המצוה ע"ש. וע"כ כשהנביא אמר שלא יעלה מבבל אין זה נגד מצוות התורה כי אין העלי' מצוה כלל וחל האיסור שלא לעלות]: ח) אולם הדבר המספק עלינו אם היא חובה אפי' בזה"ז הוא משום דא"כ ח"ו עוברין כל ישראל במ"ע גדולה כזאת השקולה כנגד כל המצוות. האומנם כי בדברי התה"ד סי' פ"ח יתיישב זה מ"ש מהמוסרים הנמצאים שמה וגם מרשעת הישמעאלים וגם מדוחק המזונות. אך זה כמה זמנים אשר אין שם מוסרים והמלכות משגחת ואימת מלכות על הישמעאלים ולא נשאר רק טעם המזונות הקשים. אולם יש גדולי עולם שבלי ספק גם שם הי' ישראל מפרנסים אותם ואם כדי שלא יצטרכו לבריות כמ"ש המעיל צדקה. יש כמה שאפי' בהיותם בח"ל יצטרכו למתנות בנ"א וגם בגוף הדבר לא ידעתי אם במצוה תמידית השקולה כנגד כל המצוות נאמר כדי שלא יצטרך לבריות יעבור עלי'. וגם סכנת דרכים אינה בזה"ז. והכוזרי מאמר ב' סי' כ"ג הקשה לו מלך כוזר למה אין עולין לא"י עיי"ש. והודה לו החבר ואמר לו הובשתני מלך כוזר ע"ש. עכ"ז חלילה לנו לעשות גדולי ישראל טועין או מזידין ח"ו: ט) והנ"ל בישוב זה דהנה בכתובות (ק"י:) שם בסוגיא הכל מעלין לאתויי מאי לאתויי עבדים פרש"י עבד עברי ילך העבד אחריו בע"כ. והר"ן בשם ראב"ד סתם עבדים היינו עבד כנעני ומפרש שעבד כנעני יכול לכוף את רבו להעלותו עמו וכתב עליו הר"ן ולא נהירא דהא אין הכל מוציאין לאתויי עבד שברח מח"ל לארץ שאין מוציאין אותו. ואם איתא דהכל מעלין מרבה עבד כנעני אין הכל מוציאין ל"ל ע"ש. ונראה ליישב בפשיטות דס"ל כשיטת ר"ת והרמב"ם דעבד שברח לא"י אין בידו למוכרו לאחרים בא"י או אם עולה עמו אינו יכול להחזיקו בעבד. והא דאמר זיל זבני' היינו לעצמו ויכתוב לו העבד שטר על דמיו וזה רבותא גדולה, דאלו מהכל מעלין לא שמעינן שלא יהי' רשאי להחזיקו בעבד בא"י ונראה דהר"ן אזיל לשיטתי' בגיטין דעבד שברח נמי יכול למוכרו לא"י או לשעבד בו הוא עצמו בא"י. והנה ממוצא הדבר נשמע דהראב"ד נמי ס"ל כהר"ת והרמב"ם וכן פסק בש"ע סוף סי' רס"ז עי"ש י) אך הא מילתא טעמא בעי דרחמנא אמר לא תסגיר עבד אל אדוניו לח"ל אבל אם ירצה לשעבד בו בא"י למה לא. והנראה בישוב זה דהנה בפסחים פ' האשה דעבד אינו אוכל מפסח של עצמו או של אחר שלא ברשות רבו. ועבד של שני שותפים אינו אוכל לא משל זה ולא משל זה ע"ש. וטעמא בעי דמה לו לרבו בזה וכי אכילת פסח מגרע עבדות רבו ולמה יוכל רבו למחות בו באכילת פסח: יא) ונראה בישוב זה בהתבונן במצוות הפסח שאינו בא אלא לאכילה ואם לא הי' ראוי לאכילה בשעת זריקה לא יצא ידי חובתו וגוף אכילה לכ"ע לא מעכבא ודוחק לומר כעין דר"ז כל הראוי לבילה כו' דלא מצינו זה רק בשירי מצוה כגון קריאה דביכורים דעיקר מצוה ההבאה וכן קריאה דיבמה דעיקר מצוה החליצה וכן בילה דמנחה. לא בפסח שעיקרו אינו בא אלא לאכילה ואכילה גופא לא תעכב יב) אך הענין הוא. דישראל נגאלו בדם פסח ודם מילה והיינו דמילה מורה סימן עבדות לד' ומוציא מעבדות מצרים וכן פסח דכתיב ועבדת את העבודה הזאת אך צריכין להבין מה עבדות יש באכילת הפסח. אך הענין. דעבד מזונותיו משל רבו (ואף דקי"ל יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך היינו דיכול לומר לו חזור על הפתחים ובשני בצורת דלא מרחמי' לי' יכול לומר לרבו זן או שחרר וכשחוזר על הפתחים ונותנים לו קנה רבו דמה שקנה עבד וכו' ואוכל משל רבו וכשהי' עבדים במצרים הי' מזונותיהם משל מצרים וכשיצאו ונעשו עבדי ד' אכלו פסח משלחן גבוה וזה עבודה. שאכילת הפסח משלחן גבוה מורה שהם עבדי ד' וע"כ במה שראוי לאכילה בשעת זריקה והוזמנו לשלחן גבוה די. וכן לשון זוה"ק דאתדכי למיכל על פתורא דאבוהון: יג' והשתא עבד כנעני אינו יכול לאכול פסח שיורה שהוא עבד ד' שהרי עדיין עבד אדוניו הוא ומזונותיו משל אדוניו ואינו יכול לאכול אלא מפסח אדוניו או מפסח אחר ברשות אדוניו שזה יורה שבות עבד ד' ומזונותיו בא לו מד' באמצעות אדוניו וע"כ עבד של שני שותפים אין אוכל לא משל זה ולא משל זה רק למשנה אחרונה מבואר שם דאוכל מפסח של עצמו ע"ש ואף דהא דכופין רבו לשחררו הוא רק מדרבנן ואיך אוכל בפסח דאורייתא אך משום דכופין גם קודם ששחררו מעשה ידיו של עצמו כמבואר בתוס' גיטין (מ"ב.) ד"ה יום. וזה הוה מדאורייתא דהפקר ב"ד הפקר דאורייתא הוא וכיון דמעשה ידיו של עצמו מזונותיו משל עצמו ע"כ אוכל פסח של עצמו: