אבני נזר יורה דעה תצו

השיגו על רש"י במ"ש דלמ"ד לאו כזב פטור על אכילתו קודש והשיגו תוס' דהא איתקש קודש למקדש ובמקדש ודאי חייב. ובמה דס"ל לרמב"ם עוד דעל אכילת קודש אפי' טבול יום פטור מכרת מדכתיב וטומאתו עליו שיהי' כל טומאתו עליו. ק"ל טובא דהא בגמ' אמר בהא דבכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא דהאי נגיעה אכילה היא דאיתקש קודש למקדש. מה מקדש שיש בו נטילת נשמה. אף קודש שיש בו נטילת נשמה ואי בנגיעה מי איכא כרת. ולהרמב"ם אפי' באכילה ליכא כרת דהא קרא בטבו"י איירי דעד מ' היא טבו"י ארוך ואף שמחוסרת כפורים ג"כ דמ"מ אין כל טומאתה עלי' וצע"ג. סוף דבר שיטת רמב"ם בטבול יום ומחוסר כפורים בקודש ומקדש נעלמה מאתנו והכל חולקים עליו. וא"כ אם כדבריו יהי' מזה סיוע לפסוק כראב"ד: ט אך מ"ש ליישב דמרבינא עצמו מוכח דס"ל לא שמה ביאה שדבר זה דלמלקות איתמר היא רק לר"ל דס"ל ביבמות (ע"ח) דון מינה ומינה אבל רבינא עצמו דס"ל פרק כל המ דון מינה ואוקי באתרה. ע"כ אי יליף מקודש כרת נמי חייב. וא"כ יקשה מהא דזב שראה קרי (דע"כ הוא לא ס"ל סברא דהואיל ואשתרי אשתרי מדהוצרך לתרץ דלמלקות איתמר] ע"כ דהוא עצמו ס"ל לא שמה ביאה והוא בתרא ונקטינן כוותי'. תירוץ זה קלורין לעינים. ונהי דאין קושיא מזה לראב"ד די"ל ראב"ד לשיטתו בה' מילה דבכל יום יש חיוב כרת שאינו מל עצמו יקשה ממילה בצרעת דמסברא אין עשה דוחה לא תעשה ועשה. בשלמא לרמב"ם ניחא דלא דמי לפסח דתיכף יש כרת אך לראב"ד קשה. וכן הקשה בס' שושנת העמקים כלל ה'. ותירץ דראב"ד אינו מפרש שרבינא בא לתרץ הקושיא ממצורע רק מימרא בפני עצמו הוא. ואם כן אין ראי' כלל מרבינא ואין קושיא לראב"ד. מכל מקום יהי' מוכח דרש"י ותוס' שמפרשים דלתרץ הקושיא בא ס"ל להלכה לא שמה ביאה והראב"ד יחיד לגבייהו: י) אך בס' שושנת העמקים כלל יוד העלה דבגז"ש קי"ל דון מינה ואוקי באתרה מהא דרבינא במנחות. אך בהיקש קי"ל דון מינה ומינה. והביא כמה ראיות לזה וא"כ י"ל הכי ס"ל לרבינא. ונהי דפליגי גם בהיקש. והשיג ג"כ על מהרש"ל ב"ק כמו שהשיג כבודו. מ"מ להלכה מחלקין בין גז"ש להיקש וא"כ אין ראי' כלל מרבינא: יא) ומ"ש עוד דרבא דאמר איפכא מסתברא מצורע החירא הוא להא אשתראי כו' הנה דלית לי' הואיל ואשתרי אשתרי. לדידי אין הפירוש כך רק דמסברא הוא כך ואעפי"כ מוכח לעולא שאמרי' בזה הואיל וכ"ש בדחוי דמה לי חד דחוי. וכן מוכח בתוס' יבמות (ח'.) שהביא כבודו שכתבו שני תירוצים. ואי מוכח בסוגיא דרבא לית לי' הואיל ואשתרי א"כ מעיקרא לק"מ. גם מ"ש דא"א שרבא יסבור דלמלקות אתמר כיון דרבינא הוא שחידש אין נ"ל: יב) אך מ"ש דלמה שלא הביא רמב"ם שהמטמא תרומה לוקה. והביא דברי הלח"מ שכתב דמטמא קדשים אינו לוקה לרמב"ם אף שפסק כר"ל משום דעיקר קרא לאכילה. וע"כ לא מקשינן לנגיעה דלאו עיקר קרא להכי. ודוקא לר"ל דס"ל טמא שנגע בקודש דעיקר קרא לכך מקשינן. הם מילי דסברא. ואפשר לומר כך אבל אין בזה כדי להכריע. אולם קצת ק"ל על הכ"מ שפירש בדעת הראב"ד שמודה שאין חיוב כרת בביאה במקצת. אך קושית הראב"ד דבגמ' מלקות של תורה קאמר ורמב"ם אמר מכות מרדות דרבנן. וקשה דהא רבינא אמר דלא ילפינן מנגיעת קודש רק החומר שיש בו דהיינו מלקות. ממילא לדידן שגם מלקות אינו בנגיעת קודש גם ביאת מקצת למקדש לא ילקה מה"ת רק מכות מרדות. ואולי קושייתו מדלא כתב רמב"ם שאסור מה"ת משמע שאסור מדרבנן. ובחצי שיעור בחמץ ובמאכלות אסורות וכן ביצי וחלב טמאה כתב רמב"ם שאסור מה"ת ולוקין מכת מרדות וכאן שכתב מכת מרדות לבד משמע רק מדרבנן ולפי"ז יצטרך לומר במ"ש רמב"ם מחוסר כפורים שנכנס לעזרה מכין אותו מכות מרדות ולא כתב שאסור מה"ת ג"כ אינו רק מדרבנן: יג) העולה מכל הנ"ל שאין הכרע להלכה אם ביאה במקצת שמה ביאה מדאורייתא. אך זה ברור דאפילו חיוב מלקות אין בו. כיון דאף בנגיעת קודש אין כאן מלקות לפסק רמב"ם פ' ח"י מהל' פסה"מ ובהיקש קי"ל דון מינה ומינה כמו שהעלה בס' שושנת העמקים כלל יוד רק חשש איסור תורה יש: יד) ועל דבר מחנה לוי' הנה תוס' פסחים (צ"ב.) שהביא כ"ג דיולדת תוך ימי טוהר מותרת מדאורייתא ליכנס למחנה לוי' סותרים לדבריהם בזבחים ואין לי דרך להשוותם: טו ובעיקר דברי תוס' זבחים שחלקו בין טבול יום דבעל קרי שהוא מחוסר כפורים דמצורע שמותר במחנה לוי' בין טבול יום דזב בעל שלש ראיות. משום דזה טבול יום דבעל קרי טומאה לחוד ומחוסר כפורים דמצורע טומאה לחוד. הנה יש להביא דוגמא מהא דערכין דאין אומרים הלל בר"ח משום דלא אקדוש בעשיית מלאכה ולא בשבת משום דלא אקרי מועד. וקשה ר"ח שחל בשבת לימא. וע"כ דקדושת שבת לחוד וקדושת ר"ח לחוד. אך ק"ל מפסחים (כ"ז:) אמרו לו חלבו של שור הנסקל יוכיח שאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת ואינו טעון שריפה. נימא איסור חלב לחוד ואיסור שור הנסקל לחוד וצ"ע טז) אך יש לומר לפמ"ש פנ"י ואחרונים דר' יהודה דיליף חמץ מנותר לשיטתי' דחמץ שעבר עליו הפסח אסור וגם חמץ איסור עולם כמו נותר. א"כ בחמץ שני ענינים. החיוב כרת מחמת שעכשיו פסח והאיסור הנאה עולמית מחמת שעבר עליו הפסח וכיון שא"א להטעינו שריפה רק מפאת שני ענינים יחד. דמפאת כרת נאמר חלב יוכיח ומפאת איסור הנאה עולמית נאמר שור הנסקל יוכיח רק מפאת שניהם יחד וכל אחד ענין בפני עצמו כנ"ל ע"כ שפיר קאמרי חכמים שאם תצרף שני ענינים נאמר חלבו של שור הנסקל יוכיח. אלא ודאי אין מצרפין שני ענינים כדברי תוס' נדה הנ"ל ובזה מיושב קושיית ריב"א שם וק"ל: יז) ובמ"ש בתשובתי הקודמת אות י"ד דאין ראי' משביתת עבדו ובהמתו ביו"ט. דשאני יו"ט דאיתקש לשבת. מצאתי בריטב"א מכות למאן דאית לי' חילוק מלאכות ביו"ט הטעם משום דאיתקש לשבת ע"ש. ואף דקי"ל אין חילוק מלאכות ביו"ט. י"ל משום דבשבת גופי' אין חילוק מלאכות רק בזדון שבת ושגגת מלאכות. אבל העלם זה וזה הא קי"ל דאינו חייב אלא אחת. וביו"ט למלקות דלא משכחת רק בזדון זה וזה