אבני נזר יורה דעה תצז

אינו חייב אלא אחת. וראי' דבמכות שם מקשה הש"ס הרבה קושיות וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן כו' ומשני. יקשה נמי החורש ביוהכ"פ. אלא ודאי אין חילוק מלאכות רק בשוגג ולא במזיד וכמ"ש. מ"מ למדנו דהוקש יו"ט לשבת וע"כ אסור שביתת עבדו ובהמתו ביו"ט. אבל ביאה למחנה שכינה וביאה להר הבית לא איתקשו לענין ביאה במקצת כיון דלענין שליח אין חיוב במקצת: יז) שוב נתיישבתי דאפשר לומר מחנות הוקשו להדדי ואף לענין ביאה דלא כתיב בקרא דוישלחו. כי היכי דמקשי' יו"ט לשבת לענין שביתת עבדו ובהמתו אף דבפ' אמור לא כתיבי שביתת עבדו ובהמתו רק שביתת עצמו. וממ"ש תוס' גבי בית המנוגע דביאה במקצת לא שמה ביאה. אין ראי' כלל דודאי ביאה לבית המנוגע וביאה לבהמ"ק ענינים חלוקים המה לגמרי וכ"ש דלא הוקשו זה לזה כלל: יח) אך יש לחלק בין יו"ט לענין שביתת עבדו ובהמתו לנ"ד דודאי אף להאוסרין ביו"ט. מ"מ א"א שיהי' חמור כשבת כיון דבמלאכה גופה שבת בסקילה ויו"ט בלאו. וע"כ בשביתת עבדו דשבת בעשה יו"ט קל מעשה ומצינו איסור תורה קל מעשה כגון חצי שיעור שכתבו תוס' שבועות דאף דבעשה חשיב מושבע ועומד. בחצי שיעור דרך איסור בעלמא לא חשיב מושבע ועומד. וה"ה לחלב וביצת עוף טמא דכתב רמב"ם שדינם כחצי שיעור. וכן י"ל בשביתת עבדו דאף דא"א שיהי' חמור כשבת שיהי' בעשה כמו בשבת מ"מ יהי' בהם איסור תורה. אבל ביאה במקצת דאפי' במחנה שכינה ליכא אלא איסורא בעלמא דומיא דנגיעת קודש לרמב"ם את"ל שגם במחנה לוי' אסור מה"ת. א"כ יהי' מחנה לוי' חמור כמו מחנה שכינה וא"א ללמוד זה מהיקש כיון דבעיקר האיסור בביאת כולו מחנה שכינה חמור: יט) אך בעיקר הראי' מהא דמה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה דהיינו מחנה שכינה דוקא יש לפקפק דלעולם גם מחנה לוי' בכלל מקדש אך כיון דמחנה שכינה ודאי מקדש הוא א"כ יש בלאו זה נטילת נשמה. וא"כ א"א לאוקמי קרא בנגיעת קודש דאין בו נטילת נשמה כלל. וא"ת מנ"ל דבאכילת קודש והוי דומיא דמחנה שכינה ולא מחנה לוי'. אימא בנגיעת קודש והוי דומיא דמחנה לוי' ולא מחנה שכינה כיון דממנ"פ אינו דמיון כל הלאו דמקדש. י"ל דבאמת למה דס"ד דרק באכילת קודש איירי נאמר דמקדש נמי רק במחנה שכינה שיהי' דומיא דאכילת קודש שלעולם יש בו נטילת נשמה. אך למה דמסיק דבכל קודש לא תגע גם בנגיעה מיירי [מדאפקה רחמנא בלשון נגיעה והוי קרא דכל קודש לא תגע בין ביש בו נטילת נשמה בין אין בו נטילת נשמה. ה"נ קרא דואל המקדש לא תבוא בין במחנה שכינה שיש בו נטילת נשמה בין במחנה לוי' שאין בו נטילת נשמה ומפשט הכתוב נמי משמע דקאי גם למחנה לוי' דהא כתיב בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא עד מלאת. משמע דלאחר מלאת הותר וקשה הא אכתי הויא מחוסר כפורים וא"ל דפי' הכתוב עד מלאת ותביא קרבן. דהא בכל קודש לרבות התרומה ולתרומה מותרת תיכף במלאת. וצ"ל דהכי פרושא עד מלאת אסורה בכל קודש אף תרומה. ובמלאת אינה אסורה בכל קודש דמותרת בתרומה. ואכתי קשה קרא דואל המקדש לא תבוא עד מלאת. הא גם לאחר מלאת אסורה. דמחוסר כפורים היא. אך אם מקדש כולל גם מחנה לוי'. ניחא הפסוק עד מלאת. דלאחר מלאת יש לה היתר במחנה לוי'. (ולרמב"ם דמחוסר כפורים מדאורייתא מותר גם במחנה שכינה ניחא פי' הכתוב כפשוטו וקצת סיוע לשיטת רמב"ם מת"כ שכתב וטהרה לאכול בזבחים ולא קאמר ליכנס למקדש משמע קצת דליכנס למקדש גם מחוסר כפורים מותר מה"ת. אך הכל חולקים עליו בזה): כ מיהו יסוד הראי' מהא דמקדשי תיראו לא יכנס להר הבית דהר הבית נקרא מקדש אפשר לדחות שמורא המקדש אף על העומד בכל גבול המקדש. היינו בהר הבית. ולעולם לא נקרא מקדש רק העזרה. ולפי"ז ע"כ לומר לשיטת תוס' זבחים דבעזרה איכא לאו. משא"כ במחנה לוי' רק עשה. [ואין לי הכרעה ברורה בדין זה] אך העירני איש אחד דביחזקאל מ"ח פסוק י' והי' מקדש ה' בתוכו פרש"י הוא הר הבית ה' מאות קנים על ה' מאות קנים. ואין לי עסק בנסתרות לומר דלעתיד יתעלו העולמות ויהי' הר הבית כקדושת מקדש. באופן שלדינא נ"ל כעת דלשיטת תוס' זבחים ביאה במקצת שמה ביאה. אך לשיטת תוס' פסחים לא שמה ביאה:. כא) והנה אין להכריע הלכה כדברי תוס' זבחים ויבמות נגד תוס' פסחים משום דהני תרתי והא חדא. דממ"נ אם תוס' פסחים מבעל תוס' אחר ותוס' דזבחים ודיבמות ודאי מבעל תוס' אחד כיון דבחדא שיטה למה נאמר דשנים הם. והוי פלוגתא חד נגד חד. ואם כולם מבעל תוס' אחד חזרה יש. בודאי לא נאמר שתי חזרות רק חזרה אחת והוא ספק שקול אם תוס' פסחים בתראה אם תוס' זבחים יבמות בתראה. והנה מאחר שבתוס' אין הכרע נשובה לדעת מה הרמב"ם אומר בזה: כב) והנה בס' המצות לרמב"ם ל"ת מ"ז שהזהיר כל טמא מהכנס במקדש וכל שדומה לו לדורות כל העזרה ומשער נקנור ולפנים והוא אמרו יתעלה ולא יטמאו את מחניהם וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר והוא ביולדת ואל המקדש ל"ת כו' ושם התבאר שדין היולדת ודין כל הטמאים שוה. ל"ת ע"ח שהזהיר לכל טמא [שטומאה יוצאה עליו מגופו כצ"ל] להכנס למחנה לוי' והוא איש אשר לא יהי' טהור מקרה לילה לא יבוא אל תוך המחנה. ע"כ. ומדלא כתב במחנה לוי' שנכפלה האזהרה באל המקדש לא תבוא ש"מ קרא דאל המקדש לא תבוא לאו במחנה לוי' איירי ועוד מדלמד מקרא דאל המקדש לא תבוא אזהרה לכל הטמאים אף לאין טומאה יוצאה מגופם. ש"מ דיולדת חוץ ימי טוהר מותרת במחנה לוי'. והשתא הוה דומה בדומה. אבל אם אסורה אפי' למחנה לוי' איך נלמד ממנה לשאר טמאין שמותרין במחנה לוי'. אלא ודאי רות רמב"ם כדעת תוס' פסחים דקרא במחנה שכינה הא במחנה לוי' תבא. וכן כתב אבן עזרא אל המקדש חצר אוהל מועד ובעזרה. וכן מוכח בת"כ בכל קודש לא תגע יכול אף מן המעשר ת"ל ואל המקדש לא תבוא מה מקדש שיש בו נטילת נשמה אף קודש שיש בו נטילת נשמה יצא המעשר. ו"י מקדש כולל גם מחנה לוי' א"כ אדרבא מה מקדש בין יש בו נטילת נשמה הוא מחנה שכינה בין אין בו נטילת נשמה מחנה לוי' אף קודש בין יש בו נטילת נשמה קדשי מזבח בין אין בו. הוא המעשר. הנה נתבאר בבירור גמור דקרא במחנה שכינה לבד: ומ"ש